ארכיון
במצב של אהבה, פתאום נזהרים יותר כשחוצים את הכביש
מאת שרית פרקול
מהו גיהינום? אני סבור שזה הסבל הנובע מחוסר היכולת לאהוב – פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב"
דוסטויבסקי טוען שגיהינום, כלומר, הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו, הוא אי היכולת לאהוב. נראה לי שאני לא מכירה באופן אישי אדם שאינו מסוגל כלל לאהוב, ובוודאי שאינני יודעת אילו ייסורי נפש עוברים עליו, אם הוא בכלל מסוגל להרגיש משהו. ייתכן שמדובר באותם סוציופתים, שמסוגלים לרצוח אפילו את הוריהם-מולידיהם בלי להניד עפעף. אם הם חווים גיהינום בעודם בחיים – מגיע להם.
לשמחתי אני כן מכירה, באופן אישי אפילו, מגיל מאוד צעיר, את היכולת לאהוב. ואני יודעת שהיכולת הזאת באה קומפלט עם שתי תופעות לוואי דרמטיות ביותר, שניתן אולי להשוותן למצב בי-פולארי, או מאניה-דפרסיה, מבחינת ההבדלים הקיצוניים ביניהן.
אדם שיכול לאהוב יכול להרגיש ברקיע השביעי. אופוריה היא מילה קטנה על אדם מאוהב ונאהב, בשיא אהבתו, כשאף ענן, אפילו הכי קטנטן, אפילו הכי לבנבן, עדיין לא מבצבץ בשמי התכלת של האהבה.
במצב של אהבה, פתאום נזהרים הרבה יותר כשחוצים את הכביש, כי החיים הופכים פתאום כל כך כיפיים, שחבל להפסיד אותם. במצב של אהבה, אדם רואה את עצמו נשקף בעיני האהוב-האוהב ומרגיש הכי יפה, הכי טוב, הכי חכם, הכי סקסי, הכי משעשע בעולם. אין, אין על ההרגשה הזאת. לא סתם שר נט קינג קול – הדבר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהבים בחזרה.
אבל מהצד השני של הרקיע השביעי הזה, מחכה פעמים רבות הנפילה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ככל שההתעלות רבה יותר, מטבע הדברים, הנפילה חזקה יותר וכואבת יותר. וכמו שאין תחושה טובה כמו תחושה של אהבה, אין תחושה מחורבנת כמו תחושה של אי-אהבה. של אהבה שאזלה פתאום, או של לב שבור. שברון הלב הזה, התאיידותה של אהבה, הידיעה שהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך. היש נורא מכך?
האם זה – ולא היעדר האהבה מלכתחילה – הוא הגיהינום האמיתי?
אבל כמו שרובנו חוטאים על ימין ועל שמאל בעולם הזה, בלי לחשבן הרבה לגבי מה שיהיה אחרי מותנו, כך, כנראה, קורה גם עם האהבה. אנחנו מחפשים אותה, אנחנו נופלים לתוכה כעל מוצאי שלל רב, אנחנו מתענגים עליה ומתפלשים בתוכה. ויהיה מה שיהיה אחר כך.
לפעמים, אחרי לב שבור, ניקח איזה פסק זמן לצורך תיקונים. אבל לא יעבור זמן רב, ושוב נפקיר את הלב לאהבה, כאילו זו תכליתו היחידה.
"תרקוד כאילו איש לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת ותחייה כאילו זה גן עדן עלי אדמות".
מילים מסחררות, מילים ממכרות, מילים משקרות
אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל להאמין שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך
מאת שרית פרקול
החבר'ה יגידו, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". בשפה יפה נגיד, "פיו ולבו אינם שווים", או כלשון התלמוד – "אחד בפה ואחד בלב". פרופ' רנדי פאוש, איש מדהים, זכרו לברכה, היה רוצה שבתו קלואי, שעכשיו עדיין תינוקת, תדע זאת בקשר לגברים – "אל תשימי לב לדיבורים שלהם, אלא רק למעשים שלהם", יעץ לה מעל במת התוכנית של אופרה ווינפרי (הוא גם אמר שהיה רוצה שהיא לא תצא עם אף אחד עד גיל 30, אבל זה היה בצחוק).
ההרצאה המרשימה שלו באוניברסיטת קרנגי מלון, שזכתה לכינוי "ההרצאה האחרונה" ומיליונים כבר צפו בה באינטרנט, גם יצאה לאור בצורת ספר. יש בה הרבה דברים חכמים, מעוררי השראה, מחזקים. אבל משום מה, דווקא המשפט הקטן הזה תפס אותי, או יותר נכון – מצא אצלי הד למסקנה עגומה למדי שהתחלתי לגבש לעצמי עוד קודם לכן, בעקבות כמה התנסויות, חלקן של חברות טובות, חלקן שלי.
אודה ולא אבוש, יש לי נקודת תורפה – גברים יצירתיים. יש נשים שאוהבות עוצמה, אחרות אוהבות כסף, ויש כאלה שמחפשות מישהו שיסגוד להן. אני אדישה לגמרי לשלושת הדברים האלה. יש תכונות אחרות שעושות לי את זה, חלקן רדודות, לצערי. אבל אולי הבולטת ביותר, ממש במירוץ צמוד עם החוכמה והשנינות, נמצאת היכולת ליצור, בעיקר ליצור במילים.
אני בוודאי לא היחידה שאפשר לסבר את אוזניה/עיניה במילים יפות. מכתבי אהבה שנשלחו במרוצת הדורות הצליחו לכבוש את ליבותיהן של העקשניות שבנשים. גברים שרו סרנדות מתחת לחלונות, ואם לא היה באפשרותם לחרוז חרוזים משלהם, עשו זאת במילותיהם של משוררים ופזמונאים. בכלל, מאז האינטרנט יש לא מעט כאלה שליטשו את החיזור המילולי לכדי אמנות.
- עוד משהו: לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך / שרית פרקול
כאן אני נדרשת לתוכנית אחרת של אופרה שראיתי בזמן האחרון, בה התארחו "הנשים האחרות" של גברים בוגדים. זה לא חדש, כמובן, אבל בהקשר הספציפי הזה שווה לציין, שהגברים האלה הצליחו להשיג את אהבתן ומסירותן של אותן נשים, שהן בעצם סוג של פילגשים מודרניות, לא על ידי תמיכה פיננסית, אלא על ידי דיבורים יפים. משתתפות התוכנית הודו שהוחמאו ממילות האהבה ומהשבחים המפליגים שחלקו להן בעלים של נשים אחרות: "רק את מבינה אותי", "את החברה הכי טובה שלי", "רק איתך יש לי סקס מדהים כזה", "את אהבת חיי", "אלמלא הילדים, מזמן הייתי עוזב את הבית", וכן הלאה ברוח זאת.
למילים, ובמיוחד למילים יפות שנבחרו בקפידה, מושחלות בתוך משפטים כמו מחרוזת של אבנים יקרות, יש המון כוח. הן מסחררות, הן ממכרות. אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך.
כמה מאכזב לגלות שזה לא בהכרח כך. כמה הרבה יותר כואב להיתקל בהתנהגות חסרת רגישות מצד מישהו שמסוגל לבטא בכתיבה את הנימים הדקים ביותר של הרגש.
אז זה לא שאני מיד מתחילה להתאהב בבחורים שלא מסוגלים לכתוב משפט רהוט אחד גם אילו חייהם היו תלויים בכך. אבל בהחלט, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". כשמסלקים הצידה את מסך המילים היפות, וזה באמת מסך צפוף מאוד לפעמים, שמסתיר את המציאות, נשארים, כמו שהמליץ פרופ' פאוש לבתו הפעוטה, המעשים. והמעשים, הם מדברים בקול רם יותר מכל המילים. המעשים צועקים. "אני שקרן", הם עשויים לצעוק, או "אני לא מסוגל להיות נאמן", "אני נרקיסיסט אינפנטילי", או "אני פוחד לזוז", ואפילו "ככה זה, אני פשוט דפוק".
כן, ממש צועקים. צריך רק להקשיב להם.
- התפרסם בגירסה ראשונה בערוץ יחסים ב-22.4.2008
דף פייסבוק של פרקוליתון – על יחסים ועל אהבה
"רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in
כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. אבל אפשר גם אחרת
מאת שרית פרקול
פעם היו אומרים "רווק זקן", או "בתולה זקנה". בתקופתנו המתירנית ניתן למצוא בתולות זקנות רק במנזר, במקרה הטוב. אחד הביטויים שהפכו להיות צירוף כמעט כבול במקומותינו בשנים האחרונות זה "רווקה ממורמרת", והמהדרין מוסיפים – "עם חתולים". כאילו אין כבר אפשרות להיות רווקה בלתי ממורמרת, או אפילו, השם ישמור, מאושרת, וכאילו החתולים הם אכן אותם יצורים שטניים שמלווים מכשפות באגדות גותיות.
לשמע הצירוף "רווקה ממורמרת עם חתולים" עולה מיד בדמיון תמונה של בית מעופש, אפוף קורי עכביש, שורץ חתולים, כשליד שולחן המטבח ניצבת אותה עלמה מקשישה עם שומה על סנטרה ובוחשת מעל סיר גדול נוזל ירוק מעלה אדים.
תוחלת החיים שהלכה והתארכה, השתלבות נשים במקומות העבודה ודחיית גיל הנישואים המקובל ל-30 ואפילו 35 גרמו לכך שיש לנשים הרבה יותר שנים להיות רווקות (גם לגברים, אבל הם איכשהו מתחילים להיות נאשמים במירמור רק מגיל 40-45).
מטבע הדברים, יותר שנים "בשוק" גורמות לצבירת יותר ניסיון, יותר חוויות, טובות וגם פחות טובות. כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח.
רבות מהכותבות והמגיבות הרווקות בערוץ יחסים נתקלות בתגובות בסגנון "רווקה ממורמרת". בואו נפתח את זה לרגע. נניח שהיא אכן ממורמרת. האם אדם בוחר להיות ממורמר? האם זו אשמתה שמיררו לה את החיים? האם הגורל המר פגע דווקא בה בגלל חטא שחטאה?
~~~ אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית" ~~~
זהו, שהמחשבה שמסתתרת כנראה בראשם של אלה המטיחים "רווקה ממורמרת" היא בדיוק זו. היא אשמה! רק היא! אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית", פחות "דבה", פחות "כוניפה" או פחות השד-יודע-מה – היא כבר היתה מזמן נשואה, ומכאן, גם בלתי ממורמרת, שלא לדבר על נטולת חתולים בעליל. היא היתה מתחתנת עם הגבר הראשון שהציע לה, במקום לבזבז את מיטב שנותיה ולשחוק את "שווי השוק" שלה (ביטוי בזוי שהשתרש בקרב גברים מסוימים) ברדיפה אחר קריירה, אחר הגשמה עצמית, אחר השכלה או אחר אהבה. כי מה, באת להתחתן או באת לבלות? לא התחתנת, בזבזת את הזמן בזמן שאחיותייך הפחות בררניות כבר תפסו את כל הגברים הראויים? מגיע לך שאת רווקה ממורמרת, כך הם חושבים, לפי ההגיון של משל הצרצר והנמלה.
גם אילו זה היה נכון, שאותן רווקות בזבזו את שנותיהן הטובות ביותר ועכשיו נותרו מול שוקת שבורה ונאלצות לחוות דייטים משפילים עם שאריות הגברים שנותרו על רצפת שוק הבשר (אם נמשיך את האנלוגיה), ואפילו אם נכון שהן מתחילות להיות ממורמרות בשל כך – לא כל כך פשוט להיפטר מזה. אבל בניגוד לאותו דימוי של מכשפה עם סיר הרעל, לא כל מירמור בהכרח מוצא ביטוי חיצוני, למשל בתגובות ארסיות לטורים בערוץ יחסים. יש ממורמרות שקטות, שאינן מזיקות לאיש. שמעתי שיש גם ממורמרים כאלה.
מעבר לכך, נדמה לי שיש גם מספר לא קטן של נשואות ממורמרות, וגם נשואים כאלה.
~~~ לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן ~~~
מה עושים עם המירמור? אומרים שעשיר הוא מי ששמח בחלקו. אפשר לומר שגם מאושר הוא זה ששמח בחלקו. לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן, אלא ליהנות מהדשא שלך, גם אם הוא עציץ קטן על החלון. כמעט בכל מצב יש פלוסים ומינוסים, צריך להשתדל להתמקד ביתרונות. למשל, לרווקה יש זמן לעצמה, היא יכולה לצפות בתוכנית הטלוויזיה החביבות עליה, להיפגש עם החברות שלה מתי שהיא רוצה, לא להצטרך לבשל/לכבס/לגהץ אם לא בא לה, לקנות מה שמתחשק לה בלי לדפוק חשבון, לגוון את חיי המין שלה עם יותר מפרטנר אחד. כן, אם מסכמים את זה, רווקה יכולה לעשות מה שבא לה. וזה המון!
חוח צחוק בין שושני הבכי. סאלי הוקינס בתפקיד פופי, הרווקה המאושרת
חשבתי על זה כשראיתי את פופי, גיבורת הסרט החדש של מייק לי, "חופשייה ומאושרת". פופי (השחקנית סאלי הוקינס), רווקה בריטית בת 30, היא סוג של פוליאנה מודרנית, בחורה שמוצאת חיוב בכל דבר. למשל, כשגונבים לה את האופניים, במקום להתבאס היא רואה בכך סיבה טובה להתחיל ללמוד לנהוג.
קצת קשה לי להאמין שקיים במציאות טיפוס בלתי-עציב כמו פופי. היא כל כך מאושרת, חייכנית וקופצנית, כל כך בוטחת בזולת, שזה נראה בלתי אפשרי בימינו, בחברה שלנו. ממש חוח צחוק בין שושני הבכי. אבל אם אפשר לקחת ממנה אפילו קצת דוגמה, להידבק קצת בשמחת החיים הזאת שלה, בחגיגת העצמאות המתמשכת הזאת – דיינו.
אז נכון, אולי מידי פעם יברח לו איזה מרמורון קטן, כי אחרי הכל, החיים זה לא הכל דבש, אבל בגדול, אפשר בהחלט לשמוח על מה שיש במקום לקונן על מה שאין. זו אולי קלישאה, אבל זה עובד כמו קסם.
- הכותבת לא רווקה ולא ממורמרת, אבל מזדהה לפעמים עם המצוקה. למען הסר ספק, בעקבות התגובות – אין כל רע בלהיות רווקה בת 30, או בכל גיל שהוא!
- התפרסם בראשונה ב-17.6.2008 בערוץ יחסים של ynet
לא `דרינק תמורת מין`. שלמי על עצמך בדייט!
מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות", או משתתפות במין באופן פעיל. בעקבות הטור "לפחות שייצא לי סקס מהדייטים המעפנים האלה"
מאת שרית פרקול
"אני קניתי לך דרינק בבר, את נתת לי מין", כתב עמיתי זיו ריינשטיין בטור שלו. מדבריו עלה שזה הקוד המקובל בקרב רווקים ורווקות בימינו. מערכת כללים שברורים לכל, או לפחות אמורים להיות ברורים לכל.
במקומון העיר הגדולה היה פעם מדור כזה, "קחתן". ככה זה נראה בדיוק. לכאורה, סבבה. מה הבעיה? כל צד נותן משהו שהשני צריך, ואף אחד לא נשאר מקופח. נכון?
זהו, שלא נכון.
מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו כבר לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות" מין, או משתתפות בו באופן פעיל. אמנם המבנה האנטומי שלנו הוא כזה, שצד אחד בנוי כדי לחדור, וצד שני בנוי כדי להיחדר. למרבה הצער, אנחנו עדיין נקראות "נקבות" בחוגים מסוימים, בדיוק בגלל המבנה האנטומי הזה, בגלל הנקב. ועדיין, שני הצדדים, הנוקב והנקבה, בנויים ליהנות מהפעילות הזאת שנקראת סקס. שני הצדדים מצוידים, למרבה השמחה, באיברי עונג רבים ושונים.
אם אנחנו מסכימים שאשה נהנית מיחסי מין, או לפחות אמורה ליהנות, אז היא לא "נותנת" ולא "מקבלת". היא משתתפת בפעילות כייפית מאוד, אולי אפילו הכיף האולטימטיבי, אפילו לפני פיצה ובירה, או טארט תפוחים עם גלידה.
אם היא משתתפת בפעילות כייפית, לא צריך כמובן לשלם לה או לפצות אותה על כך (ואני מדברת, כמובן, על פעילות הדדית בין שני צדדים בוגרים, ובתנאי שהאשה הזאת אינה נותנת שירותי מין באופן מקצועי, לפרנסתה). לכן, בימינו, המשפט "אני קניתי לך דרינק בר, את נתת לי מין", הוא אנכרוניזם עצוב.
מצאת חן בעיניי? אני מצאתי חן בעינייך? בואי נקיים יחד יחסי מין. ככה זה צריך להיות.
וכאן אני מגיעה לנקודה כואבת מאוד, בעיקר לגברים. סוגיית התשלום בדייט. בתגובה מס` 45 לטור של זיו, מישהי שחתמה בכינוי "אישה קצת שונה" כתבה:
"גברים חושבים שהם `נותנים` משקה תמורת מין, נשים חושבות ש:
(…) הן משלמות על עצמן תמיד (כן בטח!) או ככה לפחות חלק פה טיקבקו כי: `מה נראה לו? שאני חייבת לו משו אחרכך?` ואחרות `לא נותנות לו` כי הן `יראו לו מה זה`.
אחיות שלי,
אני לא יודעות מה איתכן אבל אני מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס ונראה לי שאני זאת שנהנית מכל העולמות.
כל עוד בחורות רואות בעצמן `מנוצלות` אז הן כנראה כאלה.
אני עושה מה שבא לי. ואם בא לי משו רציני – גם את זה אני מוציאה. צריך רק לדעת איך.
ואתם גברים יקרים?
כשאתם חושבים לעצמכם: רק השקעתי בה כך וכך והיה סקס! ניצלתי אותה, תחשבו מה היא השקיעה – ולקחה את כל הקופה. חלאס עם הקיפוח המדומה".
למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות?
לא יודעת בת כמה הכותבת, או מה הרקע שלה (הרמז היחידי הוא השימוש במילה "משו" במקום "משהו"), אבל הדברים האלה מקוממים אותי. זה אמנם נשמע מאוד מתקדם, שלא לומר פמיניסטי, להראות שהיא נהנית מכל העולמות, "מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס", אבל לדעתי, השקפה כזאת, והתנהגות כזאת, בדיוק מנציחות את הניצול ואת הקיפוח. הרי אם את עושה "מה שבא" לך, ואת נהנית מהסקס, למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות?
הגברים מתקוממים, ובצדק רב.
פעם חשבתי שאם הגבר מוצא חן בעיניי, אתן לו לשלם עבורי בדייט. בינתיים גיבשתי החלטה אחרת, בעקבות קריאה אינטנסיבית של טורים וטוקבקים בערוץ יחסים. הסיסמה החדשה, של האשה העצמאית, השוויונית, שנהנית ממין, צריכה להיות – שלמי על עצמך בדייטים! כמובן, שלמי על עצמך כשהבחור לא מוצא חן בעינייך וברור לך שאת לא רוצה לשכב איתו, אבל שלמי על עצמך גם כשהבחור כן מוצא חן בעינייך. למעשה, אם הוא מוצא חן בעינייך, הקפידי עוד יותר לשלם עבור עצמך, כדי שלא תפסידי את כל אותם גברים טובים שהתעייפו מאותן נשים מנצלות.
שלמי על עצמך בדייטים, ו"תני" סקס רק במקרים בהם גם את רוצה לקחת.
שלמי על עצמך בדייטים, ואולי זה יהיה צעד נוסף וחשוב לקראת שוויון. לקראת מיגור תחושות המירמור של גברים שמרגישים מנוצלים כספית.
בסקר שערכתי בסוגיה זאת, בהשתתפות יותר מ-15,000 גולשים וגולשות, הצגתי את השאלה "מי צריך לשלם בדייט ראשון?" התשובות: 48% בחרו באפשרות "הגבר כמובן". 38% הסכימו עם האפשרות לחלוק חצי-חצי בחשבון, ו-9% הסכימו שכל אחד צריך לשלם בעד עצמו. הואיל ולא פרסמתי סקר נפרד לנשים וסקר נפרד לגברים, אי אפשר לדעת מהסקר ההוא כמה מהגברים בחרו באפשרות שהגבר צריך לשלם. אבל מה עם כל אותם גברים שמעוניינים לשלם בעד האשה, כאקט של חיזור?
הצגתי את השאלה לעמיתי הפילוסוף אבינועם בן זאב, והוא השיב:
"התרבות שלנו הפכה מנהגי עבר לטקסים. יש מנהגים שהיו פעם אכזריים, או סתם לא מוסריים, כאלה שהדעת אינה סובלת, אבל לאחר שמסירים מהם את המשמעות המעשית שלהם, הם נראים יפים. מתאים מאוד לטקסים. אנחנו לא אוהבים אותם כעכשוויים, אלא כהיסטוריים. לדוגמה, העזרה של הגבר לאשה להיכנס לכרכרה, או לעלות במדרגות, היא טקס שתחילתו בדיכוי של הנשים – הלבישו אותן בלבוש כבד, שמטרתו היתה להקשות על התנועה שלהן ולסמן בכך לכולם שהגבר שלה מספיק עשיר כדי להחזיק בביתו אשה שלא יכולה להסתדר בלי משרתים צמודים. אבל גם לאחר שמנהג העזרה נעקר מהמשמעות המעשית שלו, ועכשיו נשים לובשות בגדים נוחים ובהחלט מסוגלות להיכנס בעצמן לרכב, או לעלות במדרגות. מנהג העזרה עבר להיות טקס יפה ואפילו מרגש. זה יפה לראות גבר שפותח לאשה את דלת המכונית. אבל זה יפה כל עוד הוא לא חושב שהוא עושה זאת כי האשה חלשה ולא תוכל להסתדר בלעדיו".
אז שלמי על עצמך בדייט, אשה. אם את מרוויחה מעט – כי לצערנו, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ברוב מקומות העבודה – הזמיני לעצמך את הפריט הכי זול בתפריט. ואל תעמידי פנים שאת מוציאה את הארנק, אלא הוציאי ממש את הכסף, עייני בחשבון ובקשי לשלם. תני לו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד עצמך. והיי, אם מתחשק לך, ואת יכולה להרשות לעצמך – תני לו אפילו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד שניכם.
ואם הוא עדיין רוצה לעשות אקט סמלי, זה בסדר גמור.
- התפרסם בראשונה ב-22.6.2008 בערוץ יחסים של ynet
לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". לדעתי, כשאוהבים מישהו, אבל לא מספיק כדי ללכת אחריו באש ובמים, לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. אז השיר צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק, שחררו אותו
מאת שרית פרקול
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". זה תמיד נשמע לי משונה, השורה הזאת. אלא אם כן אותו מישהו הוא ציפור דרור, או בעל חיים פראי, שאנשים אכזריים כלאו אותם בכלוב, שחרורם לחופשי – כלומר, הפרידה מהם – לא נשמע לי מעשה הגיוני. מה זה יועיל, לאותו אהוב, להיות "חופשי", אם חופשי פירושו הרחק ממך, ממי שאוהב, מטפח, מזין? מה טעם בחופש הזה?
בניסיון למצוא פתרון למצוקתה של חברה טובה, ובאותה הזדמנות גם לדילמה שלי, חשבתי על השורה הזאת של סטינג. זה אולי לא יסתדר כל כך יפה עם המקצב של השיר, אבל אני חושבת שהמשפט הנכון צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק – שחררו אותו לחופשי.
המילים האלה, "לא אוהבים מספיק", עושות את כל ההבדל.
כשאוהבים מישהו, אבל לא אוהבים אותו מספיק כדי לעשות כל מה שצריך לעשות כשאוהבים מישהו – לעזוב הכל וללכת אחריו, באש ובמים – בעצם לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. או, כדי לא להחמיר מדי, אהבה לא מספקת. בדמיון שלי, לפעמים זה ממש כלוב, לפעמים זו שרשרת מצופה זהב, שמחוברת רק בצד אחד. בתוך הכלוב הזה, או מחובר לשרשרת החד-צדדית, כלוא, מפרפר, אם להמשיך את הדימוי המכמיר, לב שאוהב בכל מאודו.
למה שמישהו שאוהב מישהו אחר – אפילו קצת, אפילו לא מספיק, אבל מבחינתו, עדיין אוהב – ירצה להתעלל בו כך?
הכולא בהחלט אינו מתכוון להתעלל. מבחינתו, הוא אוהב. הוא מטפח, הוא מזין. וכך יש לו ביד, או בכלוב, את היצור המופלא הזה, הנדיר הזה, לב אוהב בכל מאודו. מאוד מחמיא, מאוד מרגש, מאוד מעודד כשיש לך, בהישג יד, אהבה ענקית שכזאת. מישהו שאוהב רק אותך, הכי בעולם. למה שתוותר על זה, ובמיוחד כשאותו מישהו כל כך רוצה להמשיך להיות איתך, להיות שלך? שהשחרור הזה, הפרידה, נתפס בעיניו כאפשרות מחרידה?
החברה שלי אוהבת גבר נשוי ורוצה שהוא יהיה איתה. היא מחכה לו כבר זמן רב, לפי כל אמת מידה, לא רק לפי השעון הביולוגי המתקתק שלה. והוא, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא מסוגל לממש את האהבה הזאת אליה. לא מסוגל לקחת את החפצים שלו ולבוא אליה, להיות איתה, להיות בן זוגה, אבי ילדיה העתידיים. הוא פוחד להיות האיש הזה שפירק את משפחתו במו ידיו. או בקיצור – הוא פוחד.
היא ניסתה כבר כמה פעמים להתנתק ממנו, אבל לא הצליחה. בכל פעם הוא צץ שוב ומזכיר לה שהוא אוהב אותה, מחזק את מנעול הכלוב.
קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעזוב מישהו שאוהבים מאוד.
קשה עוד יותר לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, כשאותו מישהו אומר שהוא אוהב בחזרה. כי לכאורה, אין סיבה מספיק טובה לעזוב אותו.
החברה הטובה שלי היא אותו לב אוהב בכל מאודו, מפרפר בתוך כלוב מצופה זהב של אהבה לא מספקת.
היחיד שמחזיק בידו את המפתח לכלוב הזה הוא הגבר הנשוי שהיא אוהבת.
הוא יכול לפתוח את דלת הכלוב ולהצטרף אליה, לתוך הכלוב הזה, כלוב האהבה.
לעוף לחופשי (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
ואם הוא לא מסוגל לעשות זאת, אם הוא מעדיף להישאר בכלוב אחר, עם מישהי אחרת, אם הוא לא מסוגל לשחרר את עצמו לאהבה שלה – הוא צריך לדעתי להשתמש במפתח הנתון בידו כדי לשחרר לחופשי את הלב של חברתי הטובה.
המפתח הוא להגיד, במילים אלה, לעצמך, ובעיקר לה: "אני לא אוהב אותך מספיק".
רק זה ייתן לה כנפיים לעוף לחופשי, ייתן לה הזדמנות למצוא אהבה אמיתית והדדית, כמו שמגיע לה.
* * *
אפילוג:
טוב, אולי די כבר עם הדימויים, עם הכלובים, עם הציפורים. כתבתי את הרשימה הזאת למען חברה יקרה לי, כפי שציינתי בהתחלה, בחורה עם לב ענקי, שתקועה בסיפור שכזה. ותוך כדי הכתיבה, התחלתי להתיר גם פלונטר אישי שלי, שאני מסובכת בו כבר כמה שנים.
הביטוי "הסנדלר הולך יחף" שחוק כמו סוליית נעל ישנה, וככל הזכור לי, לכל הסנדלרים הישישים שראיתי היו נעליים לרגליהם. אבל בכל זאת, יש בזה משהו. כמייסדת ועורכת ערוץ יחסים, אני אמורה להיות סוג של מומחית בנושא – ואני מומחית קטנה מאוד, לפחות בכל הנוגע ביחסים של עצמי. כמו מרין פריסט בסדרת המחמד שלי, "גברים על עצים". כך שבעצם יש לי, היתה לי, אותה בעיה: ידיעה ברורה שצריך לעזוב את "כלוב הזהב המצופה", את המגן המדומה של האהבה שלא הולכים בעקבותיה עד הסוף המתבקש.
ידיעה יש, אבל לעשות מעשה, זה קשה יותר. אנחנו עכשיו בדיוק אחרי פסח – זה קשה כקריעת ים סוף. ויש בתהליך ההתנתקות הזה בהחלט "קריעה", אם לא במובן של מנהגי האבלות היהודיים, אז לפחות קריעה של אותה שרשרת זהב סמויה.
יש כל מיני סיבות שבגללן צריך לקום ולעזוב מישהו שאוהבים, ועכשיו אני כותבת מנקודת המבט האחרת, של "הציפור" עצמה. לפעמים, זה מקרה מובהק של JNTIY – הצד השני פשוט לא מספיק מאוהב כדי לעשות מעשה. לפעמים, הצד השני קופא מרוב פחד מכל מה שיש לו להפסיד בבחירה ללכת אחרי הלב. לפעמים, זה שילוב של שניהם. ואם זה בנוסף מישהו שלא יודע לשחרר את עצמו, ולא מסוגל לשחרר אותך, הרי שאת תקועה, לא לבלוע ולא להקיא.
אהבות טובות לא גדלות על העצים (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
וכאמור, זה קשה כקריעת ים סוף לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, ועוד אחד שאומר שהוא אוהב אותך. לכאורה, בזבוז משווע של אהבה. ואני הכי נגד בזבוז אהבות טובות; הן לא גדלות על העצים.
והכי הכי קשה, זה לוותר על החלום.
אבל זה בדיוק מה שצריך היה לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. תחזיקו לי אצבעות, כי יש עוד כמה קשיים בדרך: להתגבר על העצב, לזקק את הזכרונות, והקושי הכי גדול, הכי מפחיד – לאהוב מחדש.
* * *
וחברתי הדס אומרת:
יש גם "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו לחופשי", בלי תוספת המילה "מספיק". אני חושבת שהכוונה היא שאם אתה אוהב מישהו, set them free, שזה לא "שחרר אותו" אלא הנח לו, או תאפשר לו להיות חופשי. זה בכלל לא לשחרר אותו במובן ללכת החוצה מהזוגיות, אלא שהוא לא יהיה תלוי בך, או בהיותו מאוהב בך, לצורך הישרדות. לאפשר לו לגדול עם עצמו, להרגיש בעצמו אדם שלם, מסופק ויודע מה הוא רוצה עבור עצמו. כך, הוא לא תלוי בך, אלא רוצה אותך כקשר חשוב ביותר ומשמעותי בחייו. באופן הזה, המשפט של סטינג רלוונטי לבני זוג, וגם לילדינו.
- התפרסם בראשונה ב-16.4.2007 בערוץ יחסים ynet
הכל יחסים 