ארכיון
איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?
היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות
מאת שרית פרקול
הדס פרידמן כתבה שזה ראש השנה הראשון שהיא לגמרי לבד, אף גבר אפילו לא מעסיק את מחשבותיה, שלא לדבר על אהוב שנוכח פיזית בחייה. היא מגדירה את זה כמשהו מפחיד – "אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי". היא לא רוצה להיות במקום של הכלום הזה.
דורית, חברה אחרת, סיפרה לי שהיא מוחקת כל זכר לרומן שנגמר. היא לא שומרת מכתבים ואימיילים, היא מוחקת את המספר מהטלפון הסלולרי, את המשתמש במסנג'ר וכל סימן אחר לקיומו. לא שאלתי ספציפית לגבי תמונות, אבל יש לי הרגשה שהיא גם שורפת או קורעת או מוחקת תמונות של האקסים.
הדס, דורית, אני מקנאה בכן!
היכולת הזאת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו בלתי רצוי, מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, או מישהו שכל כך לא מתאים שמוכרחים להוציא אותו סוף סוף מהחיים, היא יכולת מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח ישר וחלק, חופשי מכל מכשול, מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות, של הבהובים ירוקים במסנג'ר, של תיקיות ואימיילים הנושאים את שמו של זה שצריך לשכוח.
כתבתי פעם רשימה על פותחים וסוגרים. אנשים שמשאירים כל דבר פתוח, ולעומתם אלה שכל הזמן הולכים וסוגרים דברים. התכוונתי לחפצים פיזיים, כגון מגירות, חלונות, שקיות בייגלה. אני מוצאת דמיון בין הפותחים לבין הזורקים, שזורקים הכל, ולעומתם דמיון בין הסוגרים והשומרים, אנשים שלא זורקים אפילו פתקים שקיבלו בשיעור בכיתה ג'. זה הגיוני: אלה שמשאירים הכל פתוח, אולי אין להם הרבה סנטימנטים לחפצים, והם נפטרים מהם בקלות רבה. ולהפך, מי שטורח תמיד לסגור כל דבר בקופסאות ולנעול פעמיים את הדלת, עלול להרגיש כאב פיזי כשיתבקש להיפרד מחפץ כלשהו.
ואם לגבי חפצים דוממים זה כך, חלקם חפצים ממש סתמיים, שכל ערכם הוא בכך שהם מזכירים לי תקופה מסוימת – קל וחומר לגבי אנשים שפעם היו מאוד יקרים לי.
בקיצור, אני מהסוגרים. אני מהשומרים. אני מאלה שתקועים עם ספרי זכרונות מבי"ס יסודי, עם מכתבי אהבה מהחבר הראשון שלי אי-פעם, עם שמות לא מחוקים בסלולרי שלי. המחשב שלי מפוצץ בהיסטוריה: בשיחות צ'אט שתיעדו את עצמן, בתמונות דיגיטליות של שנים, באימיילים הראשונים שקיבלתי אי פעם, אלה ששלח לי האהוב הראשון שלי מעידן האינטרנט, לפי יותר מעשור. אני לא נכנסת לתיקיות האלה, אני לא קוראת את המיילים האלה, אני לא מסתכלת בתמונות. הם כמו הקופסאות עם המכתבים וספרי הזכרונות והתמונות, שמוחבאים איפשהו בבוידעם.
אבל אני יודעת שהם שם, כל הזכרונות, הטובים והכואבים.
~~~ "תשליך" של זכרונות ושריפת חפצים ~~~
אינדי פעם הציעה בבלוג שלה לעשות "תשליך" של זכרונות כאלה, כולל שריפה פיזית של חפצים. לא מסוגלת. כבר חודשים רבים אני לא נכנסת למסנג'ר שלי, כי אני לא רוצה לפגוש שם את השם שאני לא רוצה לפגוש. אבל למחוק את שמו אני לא יכולה, למרות שמאסתי בו והבנתי שהוא בכלל לא ראוי לי.
השוויתי פעם את החיים שלי לקלטת וידאו. זה היה לפני תקופת ה-DVD, אבל מבחינת הטכנולוגיה, השיטה של הקלטת הווידאו הרבה יותר מתאימה כאן: כדי למחוק סרט וידאו, בדומה למידע דיגיטלי בדיסק של מחשב, צריך להקליט משהו חדש על גביו.
אין לי מגנט כזה שמאפשר לי למחוק את הכל. גם אם ככל שחולף הזמן אני נזכרת רק אחת לכמה ימים, או אפילו שבועות, במי שאני כבר לא רוצה לזכור, הוא עוד לא לגמרי מחוק. הסרט שלי עוד לא נקי.
אני מקנאה בדורית על היכולת שלה למחוק את הסרטים הבלתי רצויים בחייה.
אני מקנאה בהדס, שהסרטים הבלתי רצויים בחייה נמחקו, והיא עכשיו במצב נקי.
כי אצלי, השיטה שעובדת היא רק הקלטה על גבי הקלטה.
אז ערב ראש השנה הזה, זמן להביע משאלות ואיחולים, אני מבקשת שלא אצטרך לחכות עוד הרבה עד שיבוא לי סרט חדש ומסעיר, מלא צחוק ואהבה, שימחק סופית מהראש שלי את הסרט הישן.
- התפרסם בראשונה ב-29.9.2008 בערוץ יחסים של ynet
לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". לדעתי, כשאוהבים מישהו, אבל לא מספיק כדי ללכת אחריו באש ובמים, לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. אז השיר צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק, שחררו אותו
מאת שרית פרקול
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". זה תמיד נשמע לי משונה, השורה הזאת. אלא אם כן אותו מישהו הוא ציפור דרור, או בעל חיים פראי, שאנשים אכזריים כלאו אותם בכלוב, שחרורם לחופשי – כלומר, הפרידה מהם – לא נשמע לי מעשה הגיוני. מה זה יועיל, לאותו אהוב, להיות "חופשי", אם חופשי פירושו הרחק ממך, ממי שאוהב, מטפח, מזין? מה טעם בחופש הזה?
בניסיון למצוא פתרון למצוקתה של חברה טובה, ובאותה הזדמנות גם לדילמה שלי, חשבתי על השורה הזאת של סטינג. זה אולי לא יסתדר כל כך יפה עם המקצב של השיר, אבל אני חושבת שהמשפט הנכון צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק – שחררו אותו לחופשי.
המילים האלה, "לא אוהבים מספיק", עושות את כל ההבדל.
כשאוהבים מישהו, אבל לא אוהבים אותו מספיק כדי לעשות כל מה שצריך לעשות כשאוהבים מישהו – לעזוב הכל וללכת אחריו, באש ובמים – בעצם לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. או, כדי לא להחמיר מדי, אהבה לא מספקת. בדמיון שלי, לפעמים זה ממש כלוב, לפעמים זו שרשרת מצופה זהב, שמחוברת רק בצד אחד. בתוך הכלוב הזה, או מחובר לשרשרת החד-צדדית, כלוא, מפרפר, אם להמשיך את הדימוי המכמיר, לב שאוהב בכל מאודו.
למה שמישהו שאוהב מישהו אחר – אפילו קצת, אפילו לא מספיק, אבל מבחינתו, עדיין אוהב – ירצה להתעלל בו כך?
הכולא בהחלט אינו מתכוון להתעלל. מבחינתו, הוא אוהב. הוא מטפח, הוא מזין. וכך יש לו ביד, או בכלוב, את היצור המופלא הזה, הנדיר הזה, לב אוהב בכל מאודו. מאוד מחמיא, מאוד מרגש, מאוד מעודד כשיש לך, בהישג יד, אהבה ענקית שכזאת. מישהו שאוהב רק אותך, הכי בעולם. למה שתוותר על זה, ובמיוחד כשאותו מישהו כל כך רוצה להמשיך להיות איתך, להיות שלך? שהשחרור הזה, הפרידה, נתפס בעיניו כאפשרות מחרידה?
החברה שלי אוהבת גבר נשוי ורוצה שהוא יהיה איתה. היא מחכה לו כבר זמן רב, לפי כל אמת מידה, לא רק לפי השעון הביולוגי המתקתק שלה. והוא, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא מסוגל לממש את האהבה הזאת אליה. לא מסוגל לקחת את החפצים שלו ולבוא אליה, להיות איתה, להיות בן זוגה, אבי ילדיה העתידיים. הוא פוחד להיות האיש הזה שפירק את משפחתו במו ידיו. או בקיצור – הוא פוחד.
היא ניסתה כבר כמה פעמים להתנתק ממנו, אבל לא הצליחה. בכל פעם הוא צץ שוב ומזכיר לה שהוא אוהב אותה, מחזק את מנעול הכלוב.
קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעזוב מישהו שאוהבים מאוד.
קשה עוד יותר לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, כשאותו מישהו אומר שהוא אוהב בחזרה. כי לכאורה, אין סיבה מספיק טובה לעזוב אותו.
החברה הטובה שלי היא אותו לב אוהב בכל מאודו, מפרפר בתוך כלוב מצופה זהב של אהבה לא מספקת.
היחיד שמחזיק בידו את המפתח לכלוב הזה הוא הגבר הנשוי שהיא אוהבת.
הוא יכול לפתוח את דלת הכלוב ולהצטרף אליה, לתוך הכלוב הזה, כלוב האהבה.
לעוף לחופשי (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
ואם הוא לא מסוגל לעשות זאת, אם הוא מעדיף להישאר בכלוב אחר, עם מישהי אחרת, אם הוא לא מסוגל לשחרר את עצמו לאהבה שלה – הוא צריך לדעתי להשתמש במפתח הנתון בידו כדי לשחרר לחופשי את הלב של חברתי הטובה.
המפתח הוא להגיד, במילים אלה, לעצמך, ובעיקר לה: "אני לא אוהב אותך מספיק".
רק זה ייתן לה כנפיים לעוף לחופשי, ייתן לה הזדמנות למצוא אהבה אמיתית והדדית, כמו שמגיע לה.
* * *
אפילוג:
טוב, אולי די כבר עם הדימויים, עם הכלובים, עם הציפורים. כתבתי את הרשימה הזאת למען חברה יקרה לי, כפי שציינתי בהתחלה, בחורה עם לב ענקי, שתקועה בסיפור שכזה. ותוך כדי הכתיבה, התחלתי להתיר גם פלונטר אישי שלי, שאני מסובכת בו כבר כמה שנים.
הביטוי "הסנדלר הולך יחף" שחוק כמו סוליית נעל ישנה, וככל הזכור לי, לכל הסנדלרים הישישים שראיתי היו נעליים לרגליהם. אבל בכל זאת, יש בזה משהו. כמייסדת ועורכת ערוץ יחסים, אני אמורה להיות סוג של מומחית בנושא – ואני מומחית קטנה מאוד, לפחות בכל הנוגע ביחסים של עצמי. כמו מרין פריסט בסדרת המחמד שלי, "גברים על עצים". כך שבעצם יש לי, היתה לי, אותה בעיה: ידיעה ברורה שצריך לעזוב את "כלוב הזהב המצופה", את המגן המדומה של האהבה שלא הולכים בעקבותיה עד הסוף המתבקש.
ידיעה יש, אבל לעשות מעשה, זה קשה יותר. אנחנו עכשיו בדיוק אחרי פסח – זה קשה כקריעת ים סוף. ויש בתהליך ההתנתקות הזה בהחלט "קריעה", אם לא במובן של מנהגי האבלות היהודיים, אז לפחות קריעה של אותה שרשרת זהב סמויה.
יש כל מיני סיבות שבגללן צריך לקום ולעזוב מישהו שאוהבים, ועכשיו אני כותבת מנקודת המבט האחרת, של "הציפור" עצמה. לפעמים, זה מקרה מובהק של JNTIY – הצד השני פשוט לא מספיק מאוהב כדי לעשות מעשה. לפעמים, הצד השני קופא מרוב פחד מכל מה שיש לו להפסיד בבחירה ללכת אחרי הלב. לפעמים, זה שילוב של שניהם. ואם זה בנוסף מישהו שלא יודע לשחרר את עצמו, ולא מסוגל לשחרר אותך, הרי שאת תקועה, לא לבלוע ולא להקיא.
אהבות טובות לא גדלות על העצים (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
וכאמור, זה קשה כקריעת ים סוף לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, ועוד אחד שאומר שהוא אוהב אותך. לכאורה, בזבוז משווע של אהבה. ואני הכי נגד בזבוז אהבות טובות; הן לא גדלות על העצים.
והכי הכי קשה, זה לוותר על החלום.
אבל זה בדיוק מה שצריך היה לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. תחזיקו לי אצבעות, כי יש עוד כמה קשיים בדרך: להתגבר על העצב, לזקק את הזכרונות, והקושי הכי גדול, הכי מפחיד – לאהוב מחדש.
* * *
וחברתי הדס אומרת:
יש גם "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו לחופשי", בלי תוספת המילה "מספיק". אני חושבת שהכוונה היא שאם אתה אוהב מישהו, set them free, שזה לא "שחרר אותו" אלא הנח לו, או תאפשר לו להיות חופשי. זה בכלל לא לשחרר אותו במובן ללכת החוצה מהזוגיות, אלא שהוא לא יהיה תלוי בך, או בהיותו מאוהב בך, לצורך הישרדות. לאפשר לו לגדול עם עצמו, להרגיש בעצמו אדם שלם, מסופק ויודע מה הוא רוצה עבור עצמו. כך, הוא לא תלוי בך, אלא רוצה אותך כקשר חשוב ביותר ומשמעותי בחייו. באופן הזה, המשפט של סטינג רלוונטי לבני זוג, וגם לילדינו.
- התפרסם בראשונה ב-16.4.2007 בערוץ יחסים ynet
הכל יחסים 