ארכיון
במצב של אהבה, פתאום נזהרים יותר כשחוצים את הכביש
מאת שרית פרקול
מהו גיהינום? אני סבור שזה הסבל הנובע מחוסר היכולת לאהוב – פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב"
דוסטויבסקי טוען שגיהינום, כלומר, הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו, הוא אי היכולת לאהוב. נראה לי שאני לא מכירה באופן אישי אדם שאינו מסוגל כלל לאהוב, ובוודאי שאינני יודעת אילו ייסורי נפש עוברים עליו, אם הוא בכלל מסוגל להרגיש משהו. ייתכן שמדובר באותם סוציופתים, שמסוגלים לרצוח אפילו את הוריהם-מולידיהם בלי להניד עפעף. אם הם חווים גיהינום בעודם בחיים – מגיע להם.
לשמחתי אני כן מכירה, באופן אישי אפילו, מגיל מאוד צעיר, את היכולת לאהוב. ואני יודעת שהיכולת הזאת באה קומפלט עם שתי תופעות לוואי דרמטיות ביותר, שניתן אולי להשוותן למצב בי-פולארי, או מאניה-דפרסיה, מבחינת ההבדלים הקיצוניים ביניהן.
אדם שיכול לאהוב יכול להרגיש ברקיע השביעי. אופוריה היא מילה קטנה על אדם מאוהב ונאהב, בשיא אהבתו, כשאף ענן, אפילו הכי קטנטן, אפילו הכי לבנבן, עדיין לא מבצבץ בשמי התכלת של האהבה.
במצב של אהבה, פתאום נזהרים הרבה יותר כשחוצים את הכביש, כי החיים הופכים פתאום כל כך כיפיים, שחבל להפסיד אותם. במצב של אהבה, אדם רואה את עצמו נשקף בעיני האהוב-האוהב ומרגיש הכי יפה, הכי טוב, הכי חכם, הכי סקסי, הכי משעשע בעולם. אין, אין על ההרגשה הזאת. לא סתם שר נט קינג קול – הדבר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהבים בחזרה.
אבל מהצד השני של הרקיע השביעי הזה, מחכה פעמים רבות הנפילה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ככל שההתעלות רבה יותר, מטבע הדברים, הנפילה חזקה יותר וכואבת יותר. וכמו שאין תחושה טובה כמו תחושה של אהבה, אין תחושה מחורבנת כמו תחושה של אי-אהבה. של אהבה שאזלה פתאום, או של לב שבור. שברון הלב הזה, התאיידותה של אהבה, הידיעה שהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך. היש נורא מכך?
האם זה – ולא היעדר האהבה מלכתחילה – הוא הגיהינום האמיתי?
אבל כמו שרובנו חוטאים על ימין ועל שמאל בעולם הזה, בלי לחשבן הרבה לגבי מה שיהיה אחרי מותנו, כך, כנראה, קורה גם עם האהבה. אנחנו מחפשים אותה, אנחנו נופלים לתוכה כעל מוצאי שלל רב, אנחנו מתענגים עליה ומתפלשים בתוכה. ויהיה מה שיהיה אחר כך.
לפעמים, אחרי לב שבור, ניקח איזה פסק זמן לצורך תיקונים. אבל לא יעבור זמן רב, ושוב נפקיר את הלב לאהבה, כאילו זו תכליתו היחידה.
"תרקוד כאילו איש לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת ותחייה כאילו זה גן עדן עלי אדמות".
להשביע את החיה השחורה
לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. ציור: מרטין הולט
מאת בלה פלור
האהבה של הממש, של האמת, של הבפנים הזה העמוק שכולם מדברים עליו כל כך יפה, לקחה את הזמן שלה עד שהיא באה אלי, כמו שאת יודעת. היית עסוקה בזיונים הקטנים שלך ובמסעות נקמה על הבבונים של העיר שלדעתך עשו לך את כל העוול של העולם. אם לא היית עסוקה כל כך בתסכול הנוראי שלך, היית פוקחת את העיניים קצת יותר טוב ומוצאת אותי. הייתי כולה בחולון. רבע שעה נסיעה ממך.
אבל את לקחת לך את הזמן, הרבה זמן, אם לא אכפת לך.
העיקר שבאת בסוף, מלכה אהובה שלי. בינתיים ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להנעיג קצת את החיים שלי. להנעיג זה מילה שאני המצאתי לבד. חזקה כזאת. שהיא גם ליהנות וגם להתענג. אף אחד לא יודע על מה שאני הולך לספר לך עכשיו, ואני ממש אודה לך אם תנשמי קצת לפני שתרוצי להעלות את הסיפור הזה בבלוג שלך או לספר אותו באחת מסדנאות הכתיבה המוזרות שלך, אלה שאת חוזרת מהן מעופפת לגמרי, משוכנעת שאת תותחית על והעולם לרגלייך.
ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר
זה היה בתקופה שגרתי עם לאה. לא היו לי הרבה נגיעות, או חיבוקים או ליטופים. שקלתי שלושים וחמישה קילו מעל המשקל שלי עכשיו. נשים לא בדיוק נמשכו אליי, רק כאלו שהיו יותר מעוכות ונואשות ממני. אבל כשכבר נגעתי באישה, ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר. אם יש משהו שאני יודע לעשות טוב בעולם הזה, זה לגעת באישה. אנחנו מדברים על אליפות עולם.
בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע, הייתי מגיע מהעבודה בסביבות שמונה-תשע בערב, מתקלח, חוזר לכמה טלפונים ומיילים, מקשקש קצת עם לאה על הדכאונות שלה ומחכה בסבלנות שהיא תלך לישון. רק אחרי שהדלת היתה נסגרת מאחוריה והייתי בטוח שהיא כבר לא תתעורר, הייתי מתחיל את הפסטיבל הפרטי שלי.
דבר ראשון הייתי מנקה את המקרר. חצי עוף, שניצלים, פרוסות מרוחות בשכבה טובה של חומוס עם שלוש פרוסות נקניק על כל אחת, ועוד שתיים-שלוש פרוסות בפה שלי תוך כדי הכנה. לא הייתי בררן. באמת. הייתי טורף כל מה שהיה בבית. קפוא, מבושל, חי, בועט, הכול. חצי כיכר לחם, סיר פסטה, שמונה קציצות, מרק, במבות, פיצוחים, כל מה שהיה בבית. אחר כך הייתי מקנח הכול עם איזה שתי חבילות שוקולד, ונרגע. הטלויזיה והמחשב פעלו כל הזמן, והתעסקתי עם שניהם ועם האוכל בבת אחת. היה לי יותר קל ככה להתמסר לתענוגות הסביאה שלי. תוך כדי שאני עושה משהו אחר. שלא אשים לב, שלא אדע שאני באמת עושה את מה שאני עושה. אפילו שידעתי. היה קל יותר להעמיד פנים שאני מסתכל על מטורף אחר שלא קשור אלי בכלל.
הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים
כשהייתי מרגיע את החיה הרעבה בתוכי, שרק רצתה עוד ועוד, שאי אפשר היה להשביע אותה לעולם, הייתי מתפנה לטפל בחור שחור אחר שישב לי עמוק בתוך הלב. החור של המגע. הילד הקטן בתוכי, שאף פעם לא חיבקו אותו, לא בימי הולדת, לא כשהתחתנתי, לא כשהתגרשתי, לא כשהתייתמתי, אף פעם לא היה מי שייגע בי באמת ויאמץ אותי אליו בחיבוק חם. לא אשתי לשעבר, לא הילד שלי, לא ההורים שלי ולא האחיות שלי. את החור הזה היה הרבה יותר קשה להשביע. הוא לא טיפש. הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים.
בשלב הזה הייתי נכנס לאחד הצ'טים ברשת, מוצא איזה חדר פרטי ומתחבר אליו תחת השם נמר כחול. ירח זורח או שופוני אנאס. לא משנה מה. זה לא היה לוקח הרבה זמן עד שאיזו נשמה תועה בסמטאות החשוכות של החיים היתה מצטרפת למסיבה שלי. ביד אחת הייתי מקליד במהירות סבירה, וביד השנייה הייתי מלטף את האיבר שלי, בעדינות בהתחלה, לאט לאט, מהביצים עד הקצה. מלטף טוב ככה. לא הייתי עוצר לרגע. הייתי עושה חיים משוגעים. מכריח אותה למצוץ לי עד הסוף, שתיחנק מצידי, הייתי הגבר הקשוח הענק הזה, שנשים נופלות לרגליו בצמאון. הייתי משפיל את השרמוטה התורנית שלי, שתדע מי האדון הכול יכול שלה, הייתי משכיב אותה על הרצפה, מועך אותה, בועט בה, מוריד את החגורה ומצליף בה טוב טוב, מזיין אותה מאחורה, מכריח אותה להביא את החברות שלה וללקק להן חזק, מביא עוד חבר שלי שהיה מזיין אותה בפה תוך כדי שאני מזיין אותה מאחורה. אני לא פראייר. אני יודע להתענג. וכשאני מתחיל, אני בולדוזר. השרמוטה העלובה התורנית היתה נענית לכל הגחמות שלי. נדיר שמישהי לא הסכימה להשתתף איתי בחגיגת החושים הוירטואלית המדהימה הזאת. ולמה שלא תסכים. מה עוד יש לה יותר טוב לעשות? מסיכה לשיער? לבחור שמלה לחתונה של אחרים? מה. לא. בטח הסכימו. תמיד הסכימו.
לפעמים הייתי הולך לפגוש את אחת הפראייריות האלה, ואז היינו מעבירים את הוירטואליה אל החיים האמיתיים. סטוצים קצרים ומהירים. אני תמיד הייתי האדון והיא תמיד היתה השפחה. לימדתי אותן להחזיק לי את הזין ולשפשף אותו טוב רק בקצה, כמו שאני אוהב, ולמצוץ חזק ועמוק עד שאני מתפוצץ כמעט, ואז לסובב אלי את התחת ולתת לי לחדור אליהן קשה וכואב, תוך כדי שאני מפליק להן חזק בתחת. שילמדו לא להיות זונות. לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. כן. עם כל המשקל שלי. אנשים שמחלת הנפש שלהם מחקה מהם כל שרידי החלטיות עצמית או סימן לשפיות או זכר להיגיון לא באמת מתעכבים על פרטים קטנים כמו מראה או משקל. לכל אחד יש את החיה הרעבה שלו בפנים, שדורשת את שלה כאן ועכשיו. ותאמיני לי שעדיף להשביע אותה מאשר לנסות להתווכח איתה או להכניס בה בינה, או הכי גרוע – לנסות להשמיד אותה. קרב אבוד מראש. החיות האלה לא הולכות לאף מקום.
הן היו בוכות קצת אחר כך, ואני הייתי מנחם אותן, אבל לא באמת. תמיד היתה איזו מראה בסביבה, והכאב שהיה מתרוצץ לי בעיניים היה בלתי ניתן לזיוף או מחיקה. פלקטים שלמים של כאב שהתרוצצו בתוכי, תובעים את זכות הדיבור שלהם, נשקפו מהמבט שלי. הייתי חייב לחזור הביתה. אל השקט. לישון את תרדמת הדוב שלי ולקוות שייקח קצת זמן עד שהחיה תתעורר שוב בפעם הבאה.
אבל אז פגשתי אותך, אהובה יפה שלי. כשכבר הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה. והתחלנו ביחד את החיים שלנו. קיבלנו מתנה ענקית, נכון? נס קסום שקרה לנו שהוציא אותנו מהמחלות החשוכות שלנו. פלא מושלם שהרחיק מאיתנו את המפלצות השחורות אחת ולתמיד, והבורות השחורים סוף סוף התמלאו באמת במשהו טוב. נקי. חזק.
אני מסתכל עכשיו במראה בלי להתבייש. אני אוהב את מה שאני רואה. ויש לי הרבה מקום לעצמי. וגם בשבילך.
* * *
הקשבתי באימה לאהוב החדש שלי. המושלם. שהגיע אלי אחרי שכבר הייתי בטוחה שהציניות תהרוג אותי הרבה לפני שהסיגריות יעשו את זה. המילים שלו דקלמו את הקולות והרעשים והבלגנים שעשו השדים הפרטיים שלי בתוך הראש שלי כשהם חוגגים בלי אלוהים על חשבון שלוות הנפש שלי. זה נכון. עכשיו התור שלנו לנוח. לתת לשגרה לעטוף אותנו בשמיכה המרגיעה שלה. אנחנו יכולים לצאת לטיול בפארק לפני השינה ולבוא הביתה ולעשות סקס חם ואוהב. אנחנו יכולים ללכת לישון מחובקים שינה רגועה ורצופה בלי להתעורר אלף פעם לעשן או להזיע או לנסות לנשום.
מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה?
רק קול אחד קטן, חצוף, מעצבן, המשיך לנקר לי בראש בלעג: למה איתך הוא אף פעם לא עושה את כל הדברים המגניבים האלה? למה איתך הסקס תמיד נעים כזה ומכבד ומבוגר ושקול ומתחשב? אה? אה? מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה? כי תמיד הייתי השרמוטה הזאת שהגברים החשוכים של החיים היו מגיעים אליה כדי לזיין אותה במהירות, להשפיל אותה ולדרוך על נשמתה המשתוקקת כדי לברוח אל האישה הנכונה שחיכתה להם בצייתנות בלי לדעת מהחיים שלה. זה היה אגרוף בבטן לגלות שבפעם הראשונה בחיים שלי, אני בעצמי האישה הזאת שמרוב שאוהבים אותה אי אפשר לעשות לה דברים רעים או סוטים או משפילים.
פאק איט, הודעתי בחיוך רחב לשדון המגעיל שהתעקש להמשיך להציק. אני אקח אהבת אמת אלף פעם על כל הסטיות שיש לעולם הזה להציע לי. סבבה? עכשיו לך לחפש את החברים האומללים שלך ולהציק למי שקונה את החארטות שלך. אני מאושרת מדי.
דף פייסבוק פרקוליתון – הכל יחסים
איך לריב יפה
לדעת לריב כדי להצליח במבחן האהבה. ציור: מרטין הולט
מאת שרית פרקול
אתמול התחילה בערוץ 2 סדרה ישראלית חדשה ומומלצת, "מבחן האהבה". המטרה היא לנבא אם סיפור האהבה של היום יהפוך לגירושים של מחר. האמצעים – הצמדת אלקטרודות, צילום והקלטה של אינטראקציה בין זוגות. המריבה בין הזוגות מוצגת בווידאו, תוך כדי הוספת מדדים כמו לחץ דם, דופק והזעה, המעידים על רמות כעס, חרדה וכדומה. ממש מאיר עיניים.
פייסבוק של פרקוליתון – על אהבה ועל יחסים"רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in
כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. אבל אפשר גם אחרת
מאת שרית פרקול
פעם היו אומרים "רווק זקן", או "בתולה זקנה". בתקופתנו המתירנית ניתן למצוא בתולות זקנות רק במנזר, במקרה הטוב. אחד הביטויים שהפכו להיות צירוף כמעט כבול במקומותינו בשנים האחרונות זה "רווקה ממורמרת", והמהדרין מוסיפים – "עם חתולים". כאילו אין כבר אפשרות להיות רווקה בלתי ממורמרת, או אפילו, השם ישמור, מאושרת, וכאילו החתולים הם אכן אותם יצורים שטניים שמלווים מכשפות באגדות גותיות.
לשמע הצירוף "רווקה ממורמרת עם חתולים" עולה מיד בדמיון תמונה של בית מעופש, אפוף קורי עכביש, שורץ חתולים, כשליד שולחן המטבח ניצבת אותה עלמה מקשישה עם שומה על סנטרה ובוחשת מעל סיר גדול נוזל ירוק מעלה אדים.
תוחלת החיים שהלכה והתארכה, השתלבות נשים במקומות העבודה ודחיית גיל הנישואים המקובל ל-30 ואפילו 35 גרמו לכך שיש לנשים הרבה יותר שנים להיות רווקות (גם לגברים, אבל הם איכשהו מתחילים להיות נאשמים במירמור רק מגיל 40-45).
מטבע הדברים, יותר שנים "בשוק" גורמות לצבירת יותר ניסיון, יותר חוויות, טובות וגם פחות טובות. כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח.
רבות מהכותבות והמגיבות הרווקות בערוץ יחסים נתקלות בתגובות בסגנון "רווקה ממורמרת". בואו נפתח את זה לרגע. נניח שהיא אכן ממורמרת. האם אדם בוחר להיות ממורמר? האם זו אשמתה שמיררו לה את החיים? האם הגורל המר פגע דווקא בה בגלל חטא שחטאה?
~~~ אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית" ~~~
זהו, שהמחשבה שמסתתרת כנראה בראשם של אלה המטיחים "רווקה ממורמרת" היא בדיוק זו. היא אשמה! רק היא! אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית", פחות "דבה", פחות "כוניפה" או פחות השד-יודע-מה – היא כבר היתה מזמן נשואה, ומכאן, גם בלתי ממורמרת, שלא לדבר על נטולת חתולים בעליל. היא היתה מתחתנת עם הגבר הראשון שהציע לה, במקום לבזבז את מיטב שנותיה ולשחוק את "שווי השוק" שלה (ביטוי בזוי שהשתרש בקרב גברים מסוימים) ברדיפה אחר קריירה, אחר הגשמה עצמית, אחר השכלה או אחר אהבה. כי מה, באת להתחתן או באת לבלות? לא התחתנת, בזבזת את הזמן בזמן שאחיותייך הפחות בררניות כבר תפסו את כל הגברים הראויים? מגיע לך שאת רווקה ממורמרת, כך הם חושבים, לפי ההגיון של משל הצרצר והנמלה.
גם אילו זה היה נכון, שאותן רווקות בזבזו את שנותיהן הטובות ביותר ועכשיו נותרו מול שוקת שבורה ונאלצות לחוות דייטים משפילים עם שאריות הגברים שנותרו על רצפת שוק הבשר (אם נמשיך את האנלוגיה), ואפילו אם נכון שהן מתחילות להיות ממורמרות בשל כך – לא כל כך פשוט להיפטר מזה. אבל בניגוד לאותו דימוי של מכשפה עם סיר הרעל, לא כל מירמור בהכרח מוצא ביטוי חיצוני, למשל בתגובות ארסיות לטורים בערוץ יחסים. יש ממורמרות שקטות, שאינן מזיקות לאיש. שמעתי שיש גם ממורמרים כאלה.
מעבר לכך, נדמה לי שיש גם מספר לא קטן של נשואות ממורמרות, וגם נשואים כאלה.
~~~ לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן ~~~
מה עושים עם המירמור? אומרים שעשיר הוא מי ששמח בחלקו. אפשר לומר שגם מאושר הוא זה ששמח בחלקו. לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן, אלא ליהנות מהדשא שלך, גם אם הוא עציץ קטן על החלון. כמעט בכל מצב יש פלוסים ומינוסים, צריך להשתדל להתמקד ביתרונות. למשל, לרווקה יש זמן לעצמה, היא יכולה לצפות בתוכנית הטלוויזיה החביבות עליה, להיפגש עם החברות שלה מתי שהיא רוצה, לא להצטרך לבשל/לכבס/לגהץ אם לא בא לה, לקנות מה שמתחשק לה בלי לדפוק חשבון, לגוון את חיי המין שלה עם יותר מפרטנר אחד. כן, אם מסכמים את זה, רווקה יכולה לעשות מה שבא לה. וזה המון!
חוח צחוק בין שושני הבכי. סאלי הוקינס בתפקיד פופי, הרווקה המאושרת
חשבתי על זה כשראיתי את פופי, גיבורת הסרט החדש של מייק לי, "חופשייה ומאושרת". פופי (השחקנית סאלי הוקינס), רווקה בריטית בת 30, היא סוג של פוליאנה מודרנית, בחורה שמוצאת חיוב בכל דבר. למשל, כשגונבים לה את האופניים, במקום להתבאס היא רואה בכך סיבה טובה להתחיל ללמוד לנהוג.
קצת קשה לי להאמין שקיים במציאות טיפוס בלתי-עציב כמו פופי. היא כל כך מאושרת, חייכנית וקופצנית, כל כך בוטחת בזולת, שזה נראה בלתי אפשרי בימינו, בחברה שלנו. ממש חוח צחוק בין שושני הבכי. אבל אם אפשר לקחת ממנה אפילו קצת דוגמה, להידבק קצת בשמחת החיים הזאת שלה, בחגיגת העצמאות המתמשכת הזאת – דיינו.
אז נכון, אולי מידי פעם יברח לו איזה מרמורון קטן, כי אחרי הכל, החיים זה לא הכל דבש, אבל בגדול, אפשר בהחלט לשמוח על מה שיש במקום לקונן על מה שאין. זו אולי קלישאה, אבל זה עובד כמו קסם.
- הכותבת לא רווקה ולא ממורמרת, אבל מזדהה לפעמים עם המצוקה. למען הסר ספק, בעקבות התגובות – אין כל רע בלהיות רווקה בת 30, או בכל גיל שהוא!
- התפרסם בראשונה ב-17.6.2008 בערוץ יחסים של ynet
לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". לדעתי, כשאוהבים מישהו, אבל לא מספיק כדי ללכת אחריו באש ובמים, לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. אז השיר צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק, שחררו אותו
מאת שרית פרקול
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". זה תמיד נשמע לי משונה, השורה הזאת. אלא אם כן אותו מישהו הוא ציפור דרור, או בעל חיים פראי, שאנשים אכזריים כלאו אותם בכלוב, שחרורם לחופשי – כלומר, הפרידה מהם – לא נשמע לי מעשה הגיוני. מה זה יועיל, לאותו אהוב, להיות "חופשי", אם חופשי פירושו הרחק ממך, ממי שאוהב, מטפח, מזין? מה טעם בחופש הזה?
בניסיון למצוא פתרון למצוקתה של חברה טובה, ובאותה הזדמנות גם לדילמה שלי, חשבתי על השורה הזאת של סטינג. זה אולי לא יסתדר כל כך יפה עם המקצב של השיר, אבל אני חושבת שהמשפט הנכון צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק – שחררו אותו לחופשי.
המילים האלה, "לא אוהבים מספיק", עושות את כל ההבדל.
כשאוהבים מישהו, אבל לא אוהבים אותו מספיק כדי לעשות כל מה שצריך לעשות כשאוהבים מישהו – לעזוב הכל וללכת אחריו, באש ובמים – בעצם לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. או, כדי לא להחמיר מדי, אהבה לא מספקת. בדמיון שלי, לפעמים זה ממש כלוב, לפעמים זו שרשרת מצופה זהב, שמחוברת רק בצד אחד. בתוך הכלוב הזה, או מחובר לשרשרת החד-צדדית, כלוא, מפרפר, אם להמשיך את הדימוי המכמיר, לב שאוהב בכל מאודו.
למה שמישהו שאוהב מישהו אחר – אפילו קצת, אפילו לא מספיק, אבל מבחינתו, עדיין אוהב – ירצה להתעלל בו כך?
הכולא בהחלט אינו מתכוון להתעלל. מבחינתו, הוא אוהב. הוא מטפח, הוא מזין. וכך יש לו ביד, או בכלוב, את היצור המופלא הזה, הנדיר הזה, לב אוהב בכל מאודו. מאוד מחמיא, מאוד מרגש, מאוד מעודד כשיש לך, בהישג יד, אהבה ענקית שכזאת. מישהו שאוהב רק אותך, הכי בעולם. למה שתוותר על זה, ובמיוחד כשאותו מישהו כל כך רוצה להמשיך להיות איתך, להיות שלך? שהשחרור הזה, הפרידה, נתפס בעיניו כאפשרות מחרידה?
החברה שלי אוהבת גבר נשוי ורוצה שהוא יהיה איתה. היא מחכה לו כבר זמן רב, לפי כל אמת מידה, לא רק לפי השעון הביולוגי המתקתק שלה. והוא, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא מסוגל לממש את האהבה הזאת אליה. לא מסוגל לקחת את החפצים שלו ולבוא אליה, להיות איתה, להיות בן זוגה, אבי ילדיה העתידיים. הוא פוחד להיות האיש הזה שפירק את משפחתו במו ידיו. או בקיצור – הוא פוחד.
היא ניסתה כבר כמה פעמים להתנתק ממנו, אבל לא הצליחה. בכל פעם הוא צץ שוב ומזכיר לה שהוא אוהב אותה, מחזק את מנעול הכלוב.
קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעזוב מישהו שאוהבים מאוד.
קשה עוד יותר לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, כשאותו מישהו אומר שהוא אוהב בחזרה. כי לכאורה, אין סיבה מספיק טובה לעזוב אותו.
החברה הטובה שלי היא אותו לב אוהב בכל מאודו, מפרפר בתוך כלוב מצופה זהב של אהבה לא מספקת.
היחיד שמחזיק בידו את המפתח לכלוב הזה הוא הגבר הנשוי שהיא אוהבת.
הוא יכול לפתוח את דלת הכלוב ולהצטרף אליה, לתוך הכלוב הזה, כלוב האהבה.
לעוף לחופשי (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
ואם הוא לא מסוגל לעשות זאת, אם הוא מעדיף להישאר בכלוב אחר, עם מישהי אחרת, אם הוא לא מסוגל לשחרר את עצמו לאהבה שלה – הוא צריך לדעתי להשתמש במפתח הנתון בידו כדי לשחרר לחופשי את הלב של חברתי הטובה.
המפתח הוא להגיד, במילים אלה, לעצמך, ובעיקר לה: "אני לא אוהב אותך מספיק".
רק זה ייתן לה כנפיים לעוף לחופשי, ייתן לה הזדמנות למצוא אהבה אמיתית והדדית, כמו שמגיע לה.
* * *
אפילוג:
טוב, אולי די כבר עם הדימויים, עם הכלובים, עם הציפורים. כתבתי את הרשימה הזאת למען חברה יקרה לי, כפי שציינתי בהתחלה, בחורה עם לב ענקי, שתקועה בסיפור שכזה. ותוך כדי הכתיבה, התחלתי להתיר גם פלונטר אישי שלי, שאני מסובכת בו כבר כמה שנים.
הביטוי "הסנדלר הולך יחף" שחוק כמו סוליית נעל ישנה, וככל הזכור לי, לכל הסנדלרים הישישים שראיתי היו נעליים לרגליהם. אבל בכל זאת, יש בזה משהו. כמייסדת ועורכת ערוץ יחסים, אני אמורה להיות סוג של מומחית בנושא – ואני מומחית קטנה מאוד, לפחות בכל הנוגע ביחסים של עצמי. כמו מרין פריסט בסדרת המחמד שלי, "גברים על עצים". כך שבעצם יש לי, היתה לי, אותה בעיה: ידיעה ברורה שצריך לעזוב את "כלוב הזהב המצופה", את המגן המדומה של האהבה שלא הולכים בעקבותיה עד הסוף המתבקש.
ידיעה יש, אבל לעשות מעשה, זה קשה יותר. אנחנו עכשיו בדיוק אחרי פסח – זה קשה כקריעת ים סוף. ויש בתהליך ההתנתקות הזה בהחלט "קריעה", אם לא במובן של מנהגי האבלות היהודיים, אז לפחות קריעה של אותה שרשרת זהב סמויה.
יש כל מיני סיבות שבגללן צריך לקום ולעזוב מישהו שאוהבים, ועכשיו אני כותבת מנקודת המבט האחרת, של "הציפור" עצמה. לפעמים, זה מקרה מובהק של JNTIY – הצד השני פשוט לא מספיק מאוהב כדי לעשות מעשה. לפעמים, הצד השני קופא מרוב פחד מכל מה שיש לו להפסיד בבחירה ללכת אחרי הלב. לפעמים, זה שילוב של שניהם. ואם זה בנוסף מישהו שלא יודע לשחרר את עצמו, ולא מסוגל לשחרר אותך, הרי שאת תקועה, לא לבלוע ולא להקיא.
אהבות טובות לא גדלות על העצים (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
וכאמור, זה קשה כקריעת ים סוף לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, ועוד אחד שאומר שהוא אוהב אותך. לכאורה, בזבוז משווע של אהבה. ואני הכי נגד בזבוז אהבות טובות; הן לא גדלות על העצים.
והכי הכי קשה, זה לוותר על החלום.
אבל זה בדיוק מה שצריך היה לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. תחזיקו לי אצבעות, כי יש עוד כמה קשיים בדרך: להתגבר על העצב, לזקק את הזכרונות, והקושי הכי גדול, הכי מפחיד – לאהוב מחדש.
* * *
וחברתי הדס אומרת:
יש גם "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו לחופשי", בלי תוספת המילה "מספיק". אני חושבת שהכוונה היא שאם אתה אוהב מישהו, set them free, שזה לא "שחרר אותו" אלא הנח לו, או תאפשר לו להיות חופשי. זה בכלל לא לשחרר אותו במובן ללכת החוצה מהזוגיות, אלא שהוא לא יהיה תלוי בך, או בהיותו מאוהב בך, לצורך הישרדות. לאפשר לו לגדול עם עצמו, להרגיש בעצמו אדם שלם, מסופק ויודע מה הוא רוצה עבור עצמו. כך, הוא לא תלוי בך, אלא רוצה אותך כקשר חשוב ביותר ומשמעותי בחייו. באופן הזה, המשפט של סטינג רלוונטי לבני זוג, וגם לילדינו.
- התפרסם בראשונה ב-16.4.2007 בערוץ יחסים ynet
הכל יחסים 