ארכיון

Archive for the ‘נשים’ Category

להשביע את החיה השחורה

Menage a trois

לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. ציור: מרטין הולט

 

מאת בלה פלור

האהבה של הממש, של האמת, של הבפנים הזה העמוק שכולם מדברים עליו כל כך יפה, לקחה את הזמן שלה עד שהיא באה אלי, כמו שאת יודעת. היית עסוקה בזיונים הקטנים שלך ובמסעות נקמה על הבבונים של העיר שלדעתך עשו לך את כל העוול של העולם. אם לא היית עסוקה כל כך בתסכול הנוראי שלך, היית פוקחת את העיניים קצת יותר טוב ומוצאת אותי. הייתי כולה בחולון. רבע שעה נסיעה ממך.

אבל את לקחת לך את הזמן, הרבה זמן, אם לא אכפת לך.

העיקר שבאת בסוף, מלכה אהובה שלי. בינתיים ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להנעיג קצת את החיים שלי. להנעיג זה מילה שאני המצאתי לבד. חזקה כזאת. שהיא גם ליהנות וגם להתענג. אף אחד לא יודע על מה שאני הולך לספר לך עכשיו, ואני ממש אודה לך אם תנשמי קצת לפני שתרוצי להעלות את הסיפור הזה בבלוג שלך או לספר אותו באחת מסדנאות הכתיבה המוזרות שלך, אלה שאת חוזרת מהן מעופפת לגמרי, משוכנעת שאת תותחית על והעולם לרגלייך.

ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר

זה היה בתקופה שגרתי עם לאה. לא היו לי הרבה נגיעות, או חיבוקים או ליטופים. שקלתי שלושים וחמישה קילו מעל המשקל שלי עכשיו. נשים לא בדיוק נמשכו אליי, רק כאלו שהיו יותר מעוכות ונואשות ממני. אבל כשכבר נגעתי באישה, ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר. אם יש משהו שאני יודע לעשות טוב בעולם הזה, זה לגעת באישה. אנחנו מדברים על אליפות עולם.

בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע, הייתי מגיע מהעבודה בסביבות שמונה-תשע בערב, מתקלח, חוזר לכמה טלפונים ומיילים, מקשקש קצת עם לאה על הדכאונות שלה ומחכה בסבלנות שהיא תלך לישון. רק אחרי שהדלת היתה נסגרת מאחוריה והייתי בטוח שהיא כבר לא תתעורר, הייתי מתחיל את הפסטיבל הפרטי שלי.

דבר ראשון הייתי מנקה את המקרר. חצי עוף, שניצלים, פרוסות מרוחות בשכבה טובה של חומוס עם שלוש פרוסות נקניק על כל אחת, ועוד שתיים-שלוש פרוסות בפה שלי תוך כדי הכנה. לא הייתי בררן. באמת. הייתי טורף כל מה שהיה בבית. קפוא, מבושל, חי, בועט, הכול. חצי כיכר לחם, סיר פסטה, שמונה קציצות, מרק, במבות, פיצוחים, כל מה שהיה בבית. אחר כך הייתי מקנח הכול עם איזה שתי חבילות שוקולד, ונרגע. הטלויזיה והמחשב פעלו כל הזמן, והתעסקתי עם שניהם ועם האוכל בבת אחת. היה לי יותר קל ככה להתמסר לתענוגות הסביאה שלי. תוך כדי שאני עושה משהו אחר. שלא אשים לב, שלא אדע שאני באמת עושה את מה שאני עושה. אפילו שידעתי. היה קל יותר להעמיד פנים שאני מסתכל על מטורף אחר שלא קשור אלי בכלל.

הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים

כשהייתי מרגיע את החיה הרעבה בתוכי, שרק רצתה עוד ועוד, שאי אפשר היה להשביע אותה לעולם, הייתי מתפנה לטפל בחור שחור אחר שישב לי עמוק בתוך הלב. החור של המגע. הילד הקטן בתוכי, שאף פעם לא חיבקו אותו, לא בימי הולדת, לא כשהתחתנתי, לא כשהתגרשתי, לא כשהתייתמתי, אף פעם לא היה מי שייגע בי באמת ויאמץ אותי אליו בחיבוק חם. לא אשתי לשעבר, לא הילד שלי, לא ההורים שלי ולא האחיות שלי. את החור הזה היה הרבה יותר קשה להשביע. הוא לא טיפש. הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים.

בשלב הזה הייתי נכנס לאחד הצ'טים ברשת, מוצא איזה חדר פרטי ומתחבר אליו תחת השם נמר כחול. ירח זורח או שופוני אנאס. לא משנה מה. זה לא היה לוקח הרבה זמן עד שאיזו נשמה תועה בסמטאות החשוכות של החיים היתה מצטרפת למסיבה שלי. ביד אחת הייתי מקליד במהירות סבירה, וביד השנייה הייתי מלטף את האיבר שלי, בעדינות בהתחלה, לאט לאט, מהביצים עד הקצה. מלטף טוב ככה. לא הייתי עוצר לרגע. הייתי עושה חיים משוגעים. מכריח אותה למצוץ לי עד הסוף, שתיחנק מצידי, הייתי הגבר הקשוח הענק הזה, שנשים נופלות לרגליו בצמאון. הייתי משפיל את השרמוטה התורנית שלי, שתדע מי האדון הכול יכול שלה, הייתי משכיב אותה על הרצפה, מועך אותה, בועט בה, מוריד את החגורה ומצליף בה טוב טוב, מזיין אותה מאחורה, מכריח אותה להביא את החברות שלה וללקק להן חזק, מביא עוד חבר שלי שהיה מזיין אותה בפה תוך כדי שאני מזיין אותה מאחורה. אני לא פראייר. אני יודע להתענג. וכשאני מתחיל, אני בולדוזר. השרמוטה העלובה התורנית היתה נענית לכל הגחמות שלי. נדיר שמישהי לא הסכימה להשתתף איתי בחגיגת החושים הוירטואלית המדהימה הזאת. ולמה שלא תסכים. מה עוד יש לה יותר טוב לעשות? מסיכה לשיער? לבחור שמלה לחתונה של אחרים? מה. לא. בטח הסכימו. תמיד הסכימו.

לפעמים הייתי הולך לפגוש את אחת הפראייריות האלה, ואז היינו מעבירים את הוירטואליה אל החיים האמיתיים. סטוצים קצרים ומהירים. אני תמיד הייתי האדון והיא תמיד היתה השפחה. לימדתי אותן להחזיק לי את הזין ולשפשף אותו טוב רק בקצה, כמו שאני אוהב, ולמצוץ חזק ועמוק עד שאני מתפוצץ כמעט, ואז לסובב אלי את התחת ולתת לי לחדור אליהן קשה וכואב, תוך כדי שאני מפליק להן חזק בתחת. שילמדו לא להיות זונות. לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. כן. עם כל המשקל שלי. אנשים שמחלת הנפש שלהם מחקה מהם כל שרידי החלטיות עצמית או סימן לשפיות או זכר להיגיון לא באמת מתעכבים על פרטים קטנים כמו מראה או משקל. לכל אחד יש את החיה הרעבה שלו בפנים, שדורשת את שלה כאן ועכשיו. ותאמיני לי שעדיף להשביע אותה מאשר לנסות להתווכח איתה או להכניס בה בינה, או הכי גרוע – לנסות להשמיד אותה. קרב אבוד מראש. החיות האלה לא הולכות לאף מקום.

הן היו בוכות קצת אחר כך, ואני הייתי מנחם אותן, אבל לא באמת. תמיד היתה איזו מראה בסביבה, והכאב שהיה מתרוצץ לי בעיניים היה בלתי ניתן לזיוף או מחיקה. פלקטים שלמים של כאב שהתרוצצו בתוכי, תובעים את זכות הדיבור שלהם, נשקפו מהמבט שלי. הייתי חייב לחזור הביתה. אל השקט. לישון את תרדמת הדוב שלי ולקוות שייקח קצת זמן עד שהחיה תתעורר שוב בפעם הבאה.

אבל אז פגשתי אותך, אהובה יפה שלי. כשכבר הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה. והתחלנו ביחד את החיים שלנו. קיבלנו מתנה ענקית, נכון? נס קסום שקרה לנו שהוציא אותנו מהמחלות החשוכות שלנו. פלא מושלם שהרחיק מאיתנו את המפלצות השחורות אחת ולתמיד, והבורות השחורים סוף סוף התמלאו באמת במשהו טוב. נקי. חזק.

אני מסתכל עכשיו במראה בלי להתבייש. אני אוהב את מה שאני רואה. ויש לי הרבה מקום לעצמי. וגם בשבילך.

* * *

הקשבתי באימה לאהוב החדש שלי. המושלם. שהגיע אלי אחרי שכבר הייתי בטוחה שהציניות תהרוג אותי הרבה לפני שהסיגריות יעשו את זה. המילים שלו דקלמו את הקולות והרעשים והבלגנים שעשו השדים הפרטיים שלי בתוך הראש שלי כשהם חוגגים בלי אלוהים על חשבון שלוות הנפש שלי. זה נכון. עכשיו התור שלנו לנוח. לתת לשגרה לעטוף אותנו בשמיכה המרגיעה שלה. אנחנו יכולים לצאת לטיול בפארק לפני השינה ולבוא הביתה ולעשות סקס חם ואוהב. אנחנו יכולים ללכת לישון מחובקים שינה רגועה ורצופה בלי להתעורר אלף פעם לעשן או להזיע או לנסות לנשום.

מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה?

רק קול אחד קטן, חצוף, מעצבן, המשיך לנקר לי בראש בלעג: למה איתך הוא אף פעם לא עושה את כל הדברים המגניבים האלה? למה איתך הסקס תמיד נעים כזה ומכבד ומבוגר ושקול ומתחשב? אה? אה? מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה? כי תמיד הייתי השרמוטה הזאת שהגברים החשוכים של החיים היו מגיעים אליה כדי לזיין אותה במהירות, להשפיל אותה ולדרוך על נשמתה המשתוקקת כדי לברוח אל האישה הנכונה שחיכתה להם בצייתנות בלי לדעת מהחיים שלה. זה היה אגרוף בבטן לגלות שבפעם הראשונה בחיים שלי, אני בעצמי האישה הזאת שמרוב שאוהבים אותה אי אפשר לעשות לה דברים רעים או סוטים או משפילים.

פאק איט, הודעתי בחיוך רחב לשדון המגעיל שהתעקש להמשיך להציק. אני אקח אהבת אמת אלף פעם על כל הסטיות שיש לעולם הזה להציע לי. סבבה? עכשיו לך לחפש את החברים האומללים שלך ולהציק למי שקונה את החארטות שלך. אני מאושרת מדי.

דף פייסבוק פרקוליתון – הכל יחסים

 

לא `דרינק תמורת מין`. שלמי על עצמך בדייט!

מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות", או משתתפות במין באופן פעיל. בעקבות הטור "לפחות שייצא לי סקס מהדייטים המעפנים האלה"

מאת שרית פרקול

"אני קניתי לך דרינק בבר, את נתת לי מין", כתב עמיתי זיו ריינשטיין בטור שלו. מדבריו עלה שזה הקוד המקובל בקרב רווקים ורווקות בימינו. מערכת כללים שברורים לכל, או לפחות אמורים להיות ברורים לכל.

במקומון העיר הגדולה היה פעם מדור כזה, "קחתן". ככה זה נראה בדיוק. לכאורה, סבבה. מה הבעיה? כל צד נותן משהו שהשני צריך, ואף אחד לא נשאר מקופח. נכון?

זהו, שלא נכון.

מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו כבר לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות" מין, או משתתפות בו באופן פעיל. אמנם המבנה האנטומי שלנו הוא כזה, שצד אחד בנוי כדי לחדור, וצד שני בנוי כדי להיחדר. למרבה הצער, אנחנו עדיין נקראות "נקבות" בחוגים מסוימים, בדיוק בגלל המבנה האנטומי הזה, בגלל הנקב. ועדיין, שני הצדדים, הנוקב והנקבה, בנויים ליהנות מהפעילות הזאת שנקראת סקס. שני הצדדים מצוידים, למרבה השמחה, באיברי עונג רבים ושונים.

 אם אנחנו מסכימים שאשה נהנית מיחסי מין, או לפחות אמורה ליהנות, אז היא לא "נותנת" ולא "מקבלת". היא משתתפת בפעילות כייפית מאוד, אולי אפילו הכיף האולטימטיבי, אפילו לפני פיצה ובירה, או טארט תפוחים עם גלידה. 

אם היא משתתפת בפעילות כייפית, לא צריך כמובן לשלם לה או לפצות אותה על כך (ואני מדברת, כמובן, על פעילות הדדית בין שני צדדים בוגרים, ובתנאי שהאשה הזאת אינה נותנת שירותי מין באופן מקצועי, לפרנסתה). לכן, בימינו, המשפט "אני קניתי לך דרינק בר, את נתת לי מין", הוא אנכרוניזם עצוב.

 מצאת חן בעיניי? אני מצאתי חן בעינייך? בואי נקיים יחד יחסי מין. ככה זה צריך להיות.
וכאן אני מגיעה לנקודה כואבת מאוד, בעיקר לגברים. סוגיית התשלום בדייט. בתגובה מס` 45 לטור של זיו, מישהי שחתמה בכינוי "אישה קצת שונה" כתבה: 

"גברים חושבים שהם `נותנים` משקה תמורת מין, נשים חושבות ש:

(…) הן משלמות על עצמן תמיד (כן בטח!) או ככה לפחות חלק פה טיקבקו כי: `מה נראה לו? שאני חייבת לו משו אחרכך?` ואחרות `לא נותנות לו` כי הן `יראו לו מה זה`. 

אחיות שלי,

אני לא יודעות מה איתכן אבל אני מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס ונראה לי שאני זאת שנהנית מכל העולמות.

כל עוד בחורות רואות בעצמן `מנוצלות` אז הן כנראה כאלה.

אני עושה מה שבא לי. ואם בא לי משו רציני – גם את זה אני מוציאה. צריך רק לדעת איך.

ואתם גברים יקרים?

כשאתם חושבים לעצמכם: רק השקעתי בה כך וכך והיה סקס! ניצלתי אותה, תחשבו מה היא השקיעה – ולקחה את כל הקופה. חלאס עם הקיפוח המדומה".

למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות?
לא יודעת בת כמה הכותבת, או מה הרקע שלה (הרמז היחידי הוא השימוש במילה "משו" במקום "משהו"), אבל הדברים האלה מקוממים אותי. זה אמנם נשמע מאוד מתקדם, שלא לומר פמיניסטי, להראות שהיא נהנית מכל העולמות, "מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס", אבל לדעתי, השקפה כזאת, והתנהגות כזאת, בדיוק מנציחות את הניצול ואת הקיפוח. הרי אם את עושה "מה שבא" לך, ואת נהנית מהסקס, למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות? 

הגברים מתקוממים, ובצדק רב. 

פעם חשבתי שאם הגבר מוצא חן בעיניי, אתן לו לשלם עבורי בדייט. בינתיים גיבשתי החלטה אחרת, בעקבות קריאה אינטנסיבית של טורים וטוקבקים בערוץ יחסים. הסיסמה החדשה, של האשה העצמאית, השוויונית, שנהנית ממין, צריכה להיות – שלמי על עצמך בדייטים! כמובן, שלמי על עצמך כשהבחור לא מוצא חן בעינייך וברור לך שאת לא רוצה לשכב איתו, אבל שלמי על עצמך גם כשהבחור כן מוצא חן בעינייך. למעשה, אם הוא מוצא חן בעינייך, הקפידי עוד יותר לשלם עבור עצמך, כדי שלא תפסידי את כל אותם גברים טובים שהתעייפו מאותן נשים מנצלות. 

שלמי על עצמך בדייטים, ו"תני" סקס רק במקרים בהם גם את רוצה לקחת.

שלמי על עצמך בדייטים, ואולי זה יהיה צעד נוסף וחשוב לקראת שוויון. לקראת מיגור תחושות המירמור של גברים שמרגישים מנוצלים כספית. 

בסקר שערכתי בסוגיה זאת, בהשתתפות יותר מ-15,000 גולשים וגולשות, הצגתי את השאלה "מי צריך לשלם בדייט ראשון?" התשובות: 48% בחרו באפשרות "הגבר כמובן". 38% הסכימו עם האפשרות לחלוק חצי-חצי בחשבון, ו-9% הסכימו שכל אחד צריך לשלם בעד עצמו. הואיל ולא פרסמתי סקר נפרד לנשים וסקר נפרד לגברים, אי אפשר לדעת מהסקר ההוא כמה מהגברים בחרו באפשרות שהגבר צריך לשלם. אבל מה עם כל אותם גברים שמעוניינים לשלם בעד האשה, כאקט של חיזור? 

הצגתי את השאלה לעמיתי הפילוסוף אבינועם בן זאב, והוא השיב:

"התרבות שלנו הפכה מנהגי עבר לטקסים. יש מנהגים שהיו פעם אכזריים, או סתם לא מוסריים, כאלה שהדעת אינה סובלת, אבל לאחר שמסירים מהם את המשמעות המעשית שלהם, הם נראים יפים. מתאים מאוד לטקסים. אנחנו לא אוהבים אותם כעכשוויים, אלא כהיסטוריים. לדוגמה, העזרה של הגבר לאשה להיכנס לכרכרה, או לעלות במדרגות, היא טקס שתחילתו בדיכוי של הנשים – הלבישו אותן בלבוש כבד, שמטרתו היתה להקשות על התנועה שלהן ולסמן בכך לכולם שהגבר שלה מספיק עשיר כדי להחזיק בביתו אשה שלא יכולה להסתדר בלי משרתים צמודים. אבל גם לאחר שמנהג העזרה נעקר מהמשמעות המעשית שלו, ועכשיו נשים לובשות בגדים נוחים ובהחלט מסוגלות להיכנס בעצמן לרכב, או לעלות במדרגות. מנהג העזרה עבר להיות טקס יפה ואפילו מרגש. זה יפה לראות גבר שפותח לאשה את דלת המכונית. אבל זה יפה כל עוד הוא לא חושב שהוא עושה זאת כי האשה חלשה ולא תוכל להסתדר בלעדיו".

אז שלמי על עצמך בדייט, אשה. אם את מרוויחה מעט – כי לצערנו, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ברוב מקומות העבודה – הזמיני לעצמך את הפריט הכי זול בתפריט. ואל תעמידי פנים שאת מוציאה את הארנק, אלא הוציאי ממש את הכסף, עייני בחשבון ובקשי לשלם. תני לו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד עצמך.  והיי, אם מתחשק לך, ואת יכולה להרשות לעצמך – תני לו אפילו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד שניכם.

ואם הוא עדיין רוצה לעשות אקט סמלי, זה בסדר גמור.

  •  התפרסם בראשונה ב-22.6.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

אל תקראי לו "מותק" – סקס לוהט עדיף בהרבה

ברגע שתיכנעי למנהג לקרוא לבעלך בכינויים סכריניים, את מתחילה לגזול את הסקסיות מהיחסים שלך איתו, מזהירות המחברות של ספר הדרכה חדש. את הופכת אותו למעין דובון פרווה חמוד. "מותק" יביא לך שוקו חם, אבל מותק לא ישכב איתך

מאת שרית פרקול

לא אחת שאלתי את עצמי למה בסדרות טלוויזיה פופולריות על זוגות נשואים, הגברים תמיד צריכים להתחנן לסקס. הנשים נראות כאילו הן שומרות את זה בתור פרס על התנהגות טובה, וממהרות לשלול את הבונוס הזה עם כל ויכוח על רחיצת הכלים או הורדת הזבל. למשל, אשתו של ריימונד כל כך מרעיבה אותו מינית, שאם היא כבר מסכימה לתת לו מתישהו נשיקה צרפתית – הוא לא יודע את נפשו מרוב אושר. האם זה באמת שיקוף של המציאות, או שזה נובע מכך שרוב התסריטאים הם גברים? ואם זה שיקוף של המציאות, איך ולמה מגיעים ממצב של חרמנות הדדית בלתי פוסקת למצב של יובש כמעט טוטאלי?

אולי זה בגלל ה"מותק".

העצה המסקרנת "הפסיקי לקרוא לו מותק – והתחילי לעשות סקס" מתנוססת ככותרת של ספר הדרכה חדש, המנסה לעזור לנשים להילחם בשיגרה ולהציל את נישואיהן משעמום, ואולי גם מבגידה ומפרידה. שני האימאג'ים המתנוססים על כריכת הספר – נעלי בית ורגליים סקסיות חשופות – מסמלים יפה את שני הקצוות האלה, בין הנוחיות של הפנטופלעך לבין התשוקה בין הסדינים.

מחברות הספר, מגי אראנה וג'וליאן דייויס, התבססו על שנים של יחסים ונסיון חיים ועל עצות שנידבו מאות נשים עם ראש פתוח, ולפעמים גם בני הזוג שלהן. המטרה היתה לבדוק מה מחבל בכימיה המינית של זוגות ולהעניק לקוראים פתרונות שימושיים כיצד להצית מחדש אש במערכת היחסים. הספר אמור לצאת לאור באנגלית בחודש הבא, וגנבתי כמה הצצות ראשונות כדי להעביר גם לקוראיי היקרים את הבשורה.

לדברי המחברות, "בין אם את במערכת יחסים של חצי שנה, שש שנים או 25 שנה, הדרך לעמעם את התשוקה היא במקרים רבים אותה דרך". בניגוד למה שנשים רבות עשויות לחשוב, לקרוא לגבר שלך "מותק", "מתוק", "חומד" או כל כינוי סכריני אחר, הוא רק ההתחלה של משעול פתלתל בדרך לשיממון.

"זוכרים כשהייתם צעירים וכל מה שחשבתם עליו בהקשר של החבר/ה החדש/ה היה מתי תעשו סקס? הייתם מתכננים את זה, חולמים על זה, ופחות או יותר עושים הכל כדי להשיג את זה. הייתם מוכנים ומזומנים, נכון? אז מה קרה עם זה? מה חולל את השינוי? עכשיו, כשאתם לא צריכים להתגנב כדי למצוא פינה מבודדת בתיכון כדי להתמזמז, או לחכות בשקיקה למסיבה הבאה, מה לעזאזל קרה?" שואלות מחברות הספר בהקדמה. "אחרי הכל, אתם עדיין צעירים בלב, ועכשיו אתם יכולים לעשות את זה בלי הגבלה… ובכל זאת, אתם לא. וכשזה מגיע לנקודה בה אתם שואלים זה את זה 'כדאי לעשות סקס או לראות עוד שידור חוזר של סיינפלד?' אתם יודעים שהגיע הזמן לחפש כמה תשובות, לפני שכל החלקים המיניים שלכם פשוט מתכווצים ונעלמים".

מגי אראנה אומרת: "שמתי לב שחיי המין שלי התחילו להיעלם כשבן זוגי ואני התחלנו להשתמש בשמות חיבה ולדבר זה עם זה בשפת תינוקות". המילה מותק מסוכנת מאוד, היא אומרת, מפני שהיא מובילה להרגלים רעים אחרים.

לדברי השתיים, גם אם היחסים שלכם נהדרים, התקשורת טובה, אתם מרבים לישון "כפיות" ומחשיבים זה את זה לחברים הכי טובים, ויש ביניכם שותפות טובה מאוד, אתם צריכים לשאול את עצמכם – האם יש לנו גם סקס נהדר? "והכוונה היא לסקס הלוהט, הקדחתני, כשאתם מביטים זה לזה בעיניים ורוצים לקרוע זה לזה את הבגדים. סקס מהסוג בו אתם לא יכולים אפילו לחכות עד שתגיעו לחדר השינה, אז אתם עושים את זה על המדרגות. סקס מהסוג שגורם לך להיות רטובה מרוב ציפיה".

זה מגיע למצב בו יש שתי אפשרויות: התנזרות או בגידה. אבל כמובן, זה לא צריך להיות ככה. "הדבר העצוב שקורה ביחסים נטולי סקס הוא, שאחד מבני הזוג בסופו של דבר יבגוד", כותבות אראנה ודייויס. "לא עם מישהו שבהכרח טוב יותר מהפרטנר/ית הנוכחי/ת", אלא עם מישהו או מישהי שהיחסים איתם הם כמו שהיו ביניכם פעם, כשרק הכרתם.

ג'וליאן דייויס היא דוגמנית, זמרת, מוזיקאית ושחקנית. תפקיד מנדי קוראן, אותו גילמה בסרטו של סטנלי קובריק "עיניים עצומות לרווחה" – סרט שחוקר את הדינמיקה בין התשוקה לבין נאמנות מינית – נתן לה השראה לכתיבת הספר. היא עצמה נשואה באושר כבר שנים רבות. שותפתה לכתיבת הספר, מגי אראנה, היא סופרת ומוזיקאית רוק בעברה וסוכנת נדל"ן בהווה, בזוגיות ארוכת טווח ומאושרת. שתיהן מתגוררות בלוס אנג'לס, אחרי תקופות בלונדון.

"הכינוי הכי אינטימי שהחבר שלי יכול לקרוא לי הוא השם שלי"

ולמה הן נטפלו דווקא למילה התמימה "מותק"? מה כל כך רע ב"מותק"? ובכן, הן מצטטות, למשל, את שרי, בת 30, שאומרת: "בשבילי, הכינוי הכי אינטימי שהחבר שלי יכול לקרוא לי הוא השם שלי". הן מציינות ש"מותק" זה סתמי, "מותק" קוראים לילדים. "כשאתם קוראים זה לזה 'מותק', חלק קטן מהזהות שלכם נשחק", הן כותבות. "זה מציב אתכם במקום א-מיני במשך כל היום. ואז, בערב, או בכל זמן אחר שהרגע המיני עשוי לצוץ, קשה מאוד להיחלץ מהאווירה של ה'מותק' הזה" ולעבור למוד סקסי.

"ברגע שתיכנעי למנהג לקרוא לבעלך 'מותק', את מתחילה לגזול את הסקסיות מהיחסים שלך איתו", הן מזהירות. בלי כוונה, את הופכת אותו למעין דובון פרווה חמוד. "מותק" יביא לך שוקו חם, אבל 'מותק' לא יעשה איתך סקס".

האם אי אפשר גם וגם? אפשר, הן אומרות. "גם אם זה יישמע לכן בהתחלה רשמי מדי, קראי לבעלך בשמו הפרטי והתעקשי על כך שהוא יקרא לך בשמך. מיד תבחיני בהבדל דק בכימיה ביניכם, משני חברים מתכרבלים בכפיות לשני יצורים מיניים שעשויים להיות ממש חרמנים זה לזה".

דייויס ואראנה גם מציעות לנסות לחשוב שוב על בן הזוג כמו שחשבתן עליו בהתחלה, לפני שהתחיל להיות לכם נוח מדי וגלשתם להרגלים רעים. כך תוכלו ליהנות שוב מהחידוש ומהריגוש. אה, וגם לא לקרוא לסקס עצמו בשמות חיבה ילדותיים כמו "קוצ'י מוצ'י" – זה לא סקסי בכלל.

Stop Calling Him Honey and Start Having Sex – by Maggie Arana and Julienne Davis

  • התפרסם בראשונה בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

%d בלוגרים אהבו את זה: