ארכיון

Archive for the ‘אהבה נכזבת’ Category

במצב של אהבה, פתאום נזהרים יותר כשחוצים את הכביש

13/01/2012 תגובה אחת

מאת שרית פרקול

מהו גיהינום? אני סבור שזה הסבל הנובע מחוסר היכולת לאהוב – פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב"

דוסטויבסקי טוען שגיהינום, כלומר, הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו, הוא אי היכולת לאהוב. נראה לי שאני לא מכירה באופן אישי אדם שאינו מסוגל כלל לאהוב, ובוודאי שאינני יודעת אילו ייסורי נפש עוברים עליו, אם הוא בכלל מסוגל להרגיש משהו. ייתכן שמדובר באותם סוציופתים, שמסוגלים לרצוח אפילו את הוריהם-מולידיהם בלי להניד עפעף. אם הם חווים גיהינום בעודם בחיים – מגיע להם.

לשמחתי אני כן מכירה, באופן אישי אפילו, מגיל מאוד צעיר, את היכולת לאהוב. ואני יודעת שהיכולת הזאת באה קומפלט עם שתי תופעות לוואי דרמטיות ביותר, שניתן אולי להשוותן למצב בי-פולארי, או מאניה-דפרסיה, מבחינת ההבדלים הקיצוניים ביניהן.

אדם שיכול לאהוב יכול להרגיש ברקיע השביעי. אופוריה היא מילה קטנה על אדם מאוהב ונאהב, בשיא אהבתו, כשאף ענן, אפילו הכי קטנטן, אפילו הכי לבנבן, עדיין לא מבצבץ בשמי התכלת של האהבה.

במצב של אהבה, פתאום נזהרים הרבה יותר כשחוצים את הכביש, כי החיים הופכים פתאום כל כך כיפיים, שחבל להפסיד אותם. במצב של אהבה, אדם רואה את עצמו נשקף בעיני האהוב-האוהב ומרגיש הכי יפה, הכי טוב, הכי חכם, הכי סקסי, הכי משעשע בעולם. אין, אין על ההרגשה הזאת. לא סתם שר נט קינג קול  – הדבר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהבים בחזרה.

אבל מהצד השני של הרקיע השביעי הזה, מחכה פעמים רבות הנפילה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ככל שההתעלות רבה יותר, מטבע הדברים, הנפילה חזקה יותר וכואבת יותר. וכמו שאין תחושה טובה כמו תחושה של אהבה, אין תחושה מחורבנת כמו תחושה של אי-אהבה. של אהבה שאזלה פתאום, או של לב שבור. שברון הלב הזה, התאיידותה של אהבה, הידיעה שהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך. היש נורא מכך?

האם זה – ולא היעדר האהבה מלכתחילה – הוא הגיהינום האמיתי?

אבל כמו שרובנו חוטאים על ימין ועל שמאל בעולם הזה, בלי לחשבן הרבה לגבי מה שיהיה אחרי מותנו, כך, כנראה, קורה גם עם האהבה. אנחנו מחפשים אותה, אנחנו נופלים לתוכה כעל מוצאי שלל רב, אנחנו מתענגים עליה ומתפלשים בתוכה. ויהיה מה שיהיה אחר כך.

לפעמים, אחרי לב שבור, ניקח איזה פסק זמן לצורך תיקונים. אבל לא יעבור זמן רב, ושוב נפקיר את הלב לאהבה, כאילו זו תכליתו היחידה.

"תרקוד כאילו איש לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת ותחייה כאילו זה גן עדן עלי אדמות".

איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?

היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות

מאת שרית פרקול

הדס פרידמן כתבה שזה ראש השנה הראשון שהיא לגמרי לבד, אף גבר אפילו לא מעסיק את מחשבותיה, שלא לדבר על אהוב שנוכח פיזית בחייה. היא מגדירה את זה כמשהו מפחיד – "אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי". היא לא רוצה להיות במקום של הכלום הזה. 

דורית, חברה אחרת, סיפרה לי שהיא מוחקת כל זכר לרומן שנגמר. היא לא שומרת מכתבים ואימיילים, היא מוחקת את המספר מהטלפון הסלולרי, את המשתמש במסנג'ר וכל סימן אחר לקיומו. לא שאלתי ספציפית לגבי תמונות, אבל יש לי הרגשה שהיא גם שורפת או קורעת או מוחקת תמונות של האקסים.

הדס, דורית, אני מקנאה בכן! 

היכולת הזאת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו בלתי רצוי, מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, או מישהו שכל כך לא מתאים שמוכרחים להוציא אותו סוף סוף מהחיים, היא יכולת מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח ישר וחלק, חופשי מכל מכשול, מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות, של הבהובים ירוקים במסנג'ר, של תיקיות ואימיילים הנושאים את שמו של זה שצריך לשכוח.

כתבתי פעם רשימה על פותחים וסוגרים. אנשים שמשאירים כל דבר פתוח, ולעומתם אלה שכל הזמן הולכים וסוגרים דברים. התכוונתי לחפצים פיזיים, כגון מגירות, חלונות, שקיות בייגלה. אני מוצאת דמיון בין הפותחים לבין הזורקים, שזורקים הכל, ולעומתם דמיון בין הסוגרים והשומרים, אנשים שלא זורקים אפילו פתקים שקיבלו בשיעור בכיתה ג'. זה הגיוני: אלה שמשאירים הכל פתוח, אולי אין להם הרבה סנטימנטים לחפצים, והם נפטרים מהם בקלות רבה. ולהפך, מי שטורח תמיד לסגור כל דבר בקופסאות ולנעול פעמיים את הדלת, עלול להרגיש כאב פיזי כשיתבקש להיפרד מחפץ כלשהו. 

ואם לגבי חפצים דוממים זה כך, חלקם חפצים ממש סתמיים, שכל ערכם הוא בכך שהם מזכירים לי תקופה מסוימת – קל וחומר לגבי אנשים שפעם היו מאוד יקרים לי. 

בקיצור, אני מהסוגרים. אני מהשומרים. אני מאלה שתקועים עם ספרי זכרונות מבי"ס יסודי, עם מכתבי אהבה מהחבר הראשון שלי אי-פעם, עם שמות לא מחוקים בסלולרי שלי. המחשב שלי מפוצץ בהיסטוריה: בשיחות צ'אט שתיעדו את עצמן, בתמונות דיגיטליות של שנים, באימיילים הראשונים שקיבלתי אי פעם, אלה ששלח לי האהוב הראשון שלי מעידן האינטרנט, לפי יותר מעשור. אני לא נכנסת לתיקיות האלה, אני לא קוראת את המיילים האלה, אני לא מסתכלת בתמונות. הם כמו הקופסאות עם המכתבים וספרי הזכרונות והתמונות, שמוחבאים איפשהו בבוידעם.

אבל אני יודעת שהם שם, כל הזכרונות, הטובים והכואבים. 

~~~ "תשליך" של זכרונות ושריפת חפצים ~~~

אינדי פעם הציעה בבלוג שלה לעשות "תשליך" של זכרונות כאלה, כולל שריפה פיזית של חפצים. לא מסוגלת. כבר חודשים רבים אני לא נכנסת למסנג'ר שלי, כי אני לא רוצה לפגוש שם את השם שאני לא רוצה לפגוש. אבל למחוק את שמו אני לא יכולה, למרות שמאסתי בו והבנתי שהוא בכלל לא ראוי לי.

השוויתי פעם את החיים שלי לקלטת וידאו. זה היה לפני תקופת ה-DVD, אבל מבחינת הטכנולוגיה, השיטה של הקלטת הווידאו הרבה יותר מתאימה כאן: כדי למחוק סרט וידאו, בדומה למידע דיגיטלי בדיסק של מחשב, צריך להקליט משהו חדש על גביו.

אין לי מגנט כזה שמאפשר לי למחוק את הכל. גם אם ככל שחולף הזמן אני נזכרת רק אחת לכמה ימים, או אפילו שבועות, במי שאני כבר לא רוצה לזכור, הוא עוד לא לגמרי מחוק. הסרט שלי עוד לא נקי.

אני מקנאה בדורית על היכולת שלה למחוק את הסרטים הבלתי רצויים בחייה. 

אני מקנאה בהדס, שהסרטים הבלתי רצויים בחייה נמחקו, והיא עכשיו במצב נקי. 

כי אצלי, השיטה שעובדת היא רק הקלטה על גבי הקלטה.

אז ערב ראש השנה הזה, זמן להביע משאלות ואיחולים, אני מבקשת שלא אצטרך לחכות עוד הרבה עד שיבוא לי סרט חדש ומסעיר, מלא צחוק ואהבה, שימחק סופית מהראש שלי את הסרט הישן.

  • התפרסם בראשונה ב-29.9.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

%d בלוגרים אהבו את זה: