ארכיון
במצב של אהבה, פתאום נזהרים יותר כשחוצים את הכביש
מאת שרית פרקול
מהו גיהינום? אני סבור שזה הסבל הנובע מחוסר היכולת לאהוב – פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב"
דוסטויבסקי טוען שגיהינום, כלומר, הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו, הוא אי היכולת לאהוב. נראה לי שאני לא מכירה באופן אישי אדם שאינו מסוגל כלל לאהוב, ובוודאי שאינני יודעת אילו ייסורי נפש עוברים עליו, אם הוא בכלל מסוגל להרגיש משהו. ייתכן שמדובר באותם סוציופתים, שמסוגלים לרצוח אפילו את הוריהם-מולידיהם בלי להניד עפעף. אם הם חווים גיהינום בעודם בחיים – מגיע להם.
לשמחתי אני כן מכירה, באופן אישי אפילו, מגיל מאוד צעיר, את היכולת לאהוב. ואני יודעת שהיכולת הזאת באה קומפלט עם שתי תופעות לוואי דרמטיות ביותר, שניתן אולי להשוותן למצב בי-פולארי, או מאניה-דפרסיה, מבחינת ההבדלים הקיצוניים ביניהן.
אדם שיכול לאהוב יכול להרגיש ברקיע השביעי. אופוריה היא מילה קטנה על אדם מאוהב ונאהב, בשיא אהבתו, כשאף ענן, אפילו הכי קטנטן, אפילו הכי לבנבן, עדיין לא מבצבץ בשמי התכלת של האהבה.
במצב של אהבה, פתאום נזהרים הרבה יותר כשחוצים את הכביש, כי החיים הופכים פתאום כל כך כיפיים, שחבל להפסיד אותם. במצב של אהבה, אדם רואה את עצמו נשקף בעיני האהוב-האוהב ומרגיש הכי יפה, הכי טוב, הכי חכם, הכי סקסי, הכי משעשע בעולם. אין, אין על ההרגשה הזאת. לא סתם שר נט קינג קול – הדבר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהבים בחזרה.
אבל מהצד השני של הרקיע השביעי הזה, מחכה פעמים רבות הנפילה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ככל שההתעלות רבה יותר, מטבע הדברים, הנפילה חזקה יותר וכואבת יותר. וכמו שאין תחושה טובה כמו תחושה של אהבה, אין תחושה מחורבנת כמו תחושה של אי-אהבה. של אהבה שאזלה פתאום, או של לב שבור. שברון הלב הזה, התאיידותה של אהבה, הידיעה שהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך. היש נורא מכך?
האם זה – ולא היעדר האהבה מלכתחילה – הוא הגיהינום האמיתי?
אבל כמו שרובנו חוטאים על ימין ועל שמאל בעולם הזה, בלי לחשבן הרבה לגבי מה שיהיה אחרי מותנו, כך, כנראה, קורה גם עם האהבה. אנחנו מחפשים אותה, אנחנו נופלים לתוכה כעל מוצאי שלל רב, אנחנו מתענגים עליה ומתפלשים בתוכה. ויהיה מה שיהיה אחר כך.
לפעמים, אחרי לב שבור, ניקח איזה פסק זמן לצורך תיקונים. אבל לא יעבור זמן רב, ושוב נפקיר את הלב לאהבה, כאילו זו תכליתו היחידה.
"תרקוד כאילו איש לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת ותחייה כאילו זה גן עדן עלי אדמות".
להשביע את החיה השחורה
לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. ציור: מרטין הולט
מאת בלה פלור
האהבה של הממש, של האמת, של הבפנים הזה העמוק שכולם מדברים עליו כל כך יפה, לקחה את הזמן שלה עד שהיא באה אלי, כמו שאת יודעת. היית עסוקה בזיונים הקטנים שלך ובמסעות נקמה על הבבונים של העיר שלדעתך עשו לך את כל העוול של העולם. אם לא היית עסוקה כל כך בתסכול הנוראי שלך, היית פוקחת את העיניים קצת יותר טוב ומוצאת אותי. הייתי כולה בחולון. רבע שעה נסיעה ממך.
אבל את לקחת לך את הזמן, הרבה זמן, אם לא אכפת לך.
העיקר שבאת בסוף, מלכה אהובה שלי. בינתיים ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להנעיג קצת את החיים שלי. להנעיג זה מילה שאני המצאתי לבד. חזקה כזאת. שהיא גם ליהנות וגם להתענג. אף אחד לא יודע על מה שאני הולך לספר לך עכשיו, ואני ממש אודה לך אם תנשמי קצת לפני שתרוצי להעלות את הסיפור הזה בבלוג שלך או לספר אותו באחת מסדנאות הכתיבה המוזרות שלך, אלה שאת חוזרת מהן מעופפת לגמרי, משוכנעת שאת תותחית על והעולם לרגלייך.
ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר
זה היה בתקופה שגרתי עם לאה. לא היו לי הרבה נגיעות, או חיבוקים או ליטופים. שקלתי שלושים וחמישה קילו מעל המשקל שלי עכשיו. נשים לא בדיוק נמשכו אליי, רק כאלו שהיו יותר מעוכות ונואשות ממני. אבל כשכבר נגעתי באישה, ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר. אם יש משהו שאני יודע לעשות טוב בעולם הזה, זה לגעת באישה. אנחנו מדברים על אליפות עולם.
בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע, הייתי מגיע מהעבודה בסביבות שמונה-תשע בערב, מתקלח, חוזר לכמה טלפונים ומיילים, מקשקש קצת עם לאה על הדכאונות שלה ומחכה בסבלנות שהיא תלך לישון. רק אחרי שהדלת היתה נסגרת מאחוריה והייתי בטוח שהיא כבר לא תתעורר, הייתי מתחיל את הפסטיבל הפרטי שלי.
דבר ראשון הייתי מנקה את המקרר. חצי עוף, שניצלים, פרוסות מרוחות בשכבה טובה של חומוס עם שלוש פרוסות נקניק על כל אחת, ועוד שתיים-שלוש פרוסות בפה שלי תוך כדי הכנה. לא הייתי בררן. באמת. הייתי טורף כל מה שהיה בבית. קפוא, מבושל, חי, בועט, הכול. חצי כיכר לחם, סיר פסטה, שמונה קציצות, מרק, במבות, פיצוחים, כל מה שהיה בבית. אחר כך הייתי מקנח הכול עם איזה שתי חבילות שוקולד, ונרגע. הטלויזיה והמחשב פעלו כל הזמן, והתעסקתי עם שניהם ועם האוכל בבת אחת. היה לי יותר קל ככה להתמסר לתענוגות הסביאה שלי. תוך כדי שאני עושה משהו אחר. שלא אשים לב, שלא אדע שאני באמת עושה את מה שאני עושה. אפילו שידעתי. היה קל יותר להעמיד פנים שאני מסתכל על מטורף אחר שלא קשור אלי בכלל.
הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים
כשהייתי מרגיע את החיה הרעבה בתוכי, שרק רצתה עוד ועוד, שאי אפשר היה להשביע אותה לעולם, הייתי מתפנה לטפל בחור שחור אחר שישב לי עמוק בתוך הלב. החור של המגע. הילד הקטן בתוכי, שאף פעם לא חיבקו אותו, לא בימי הולדת, לא כשהתחתנתי, לא כשהתגרשתי, לא כשהתייתמתי, אף פעם לא היה מי שייגע בי באמת ויאמץ אותי אליו בחיבוק חם. לא אשתי לשעבר, לא הילד שלי, לא ההורים שלי ולא האחיות שלי. את החור הזה היה הרבה יותר קשה להשביע. הוא לא טיפש. הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים.
בשלב הזה הייתי נכנס לאחד הצ'טים ברשת, מוצא איזה חדר פרטי ומתחבר אליו תחת השם נמר כחול. ירח זורח או שופוני אנאס. לא משנה מה. זה לא היה לוקח הרבה זמן עד שאיזו נשמה תועה בסמטאות החשוכות של החיים היתה מצטרפת למסיבה שלי. ביד אחת הייתי מקליד במהירות סבירה, וביד השנייה הייתי מלטף את האיבר שלי, בעדינות בהתחלה, לאט לאט, מהביצים עד הקצה. מלטף טוב ככה. לא הייתי עוצר לרגע. הייתי עושה חיים משוגעים. מכריח אותה למצוץ לי עד הסוף, שתיחנק מצידי, הייתי הגבר הקשוח הענק הזה, שנשים נופלות לרגליו בצמאון. הייתי משפיל את השרמוטה התורנית שלי, שתדע מי האדון הכול יכול שלה, הייתי משכיב אותה על הרצפה, מועך אותה, בועט בה, מוריד את החגורה ומצליף בה טוב טוב, מזיין אותה מאחורה, מכריח אותה להביא את החברות שלה וללקק להן חזק, מביא עוד חבר שלי שהיה מזיין אותה בפה תוך כדי שאני מזיין אותה מאחורה. אני לא פראייר. אני יודע להתענג. וכשאני מתחיל, אני בולדוזר. השרמוטה העלובה התורנית היתה נענית לכל הגחמות שלי. נדיר שמישהי לא הסכימה להשתתף איתי בחגיגת החושים הוירטואלית המדהימה הזאת. ולמה שלא תסכים. מה עוד יש לה יותר טוב לעשות? מסיכה לשיער? לבחור שמלה לחתונה של אחרים? מה. לא. בטח הסכימו. תמיד הסכימו.
לפעמים הייתי הולך לפגוש את אחת הפראייריות האלה, ואז היינו מעבירים את הוירטואליה אל החיים האמיתיים. סטוצים קצרים ומהירים. אני תמיד הייתי האדון והיא תמיד היתה השפחה. לימדתי אותן להחזיק לי את הזין ולשפשף אותו טוב רק בקצה, כמו שאני אוהב, ולמצוץ חזק ועמוק עד שאני מתפוצץ כמעט, ואז לסובב אלי את התחת ולתת לי לחדור אליהן קשה וכואב, תוך כדי שאני מפליק להן חזק בתחת. שילמדו לא להיות זונות. לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. כן. עם כל המשקל שלי. אנשים שמחלת הנפש שלהם מחקה מהם כל שרידי החלטיות עצמית או סימן לשפיות או זכר להיגיון לא באמת מתעכבים על פרטים קטנים כמו מראה או משקל. לכל אחד יש את החיה הרעבה שלו בפנים, שדורשת את שלה כאן ועכשיו. ותאמיני לי שעדיף להשביע אותה מאשר לנסות להתווכח איתה או להכניס בה בינה, או הכי גרוע – לנסות להשמיד אותה. קרב אבוד מראש. החיות האלה לא הולכות לאף מקום.
הן היו בוכות קצת אחר כך, ואני הייתי מנחם אותן, אבל לא באמת. תמיד היתה איזו מראה בסביבה, והכאב שהיה מתרוצץ לי בעיניים היה בלתי ניתן לזיוף או מחיקה. פלקטים שלמים של כאב שהתרוצצו בתוכי, תובעים את זכות הדיבור שלהם, נשקפו מהמבט שלי. הייתי חייב לחזור הביתה. אל השקט. לישון את תרדמת הדוב שלי ולקוות שייקח קצת זמן עד שהחיה תתעורר שוב בפעם הבאה.
אבל אז פגשתי אותך, אהובה יפה שלי. כשכבר הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה. והתחלנו ביחד את החיים שלנו. קיבלנו מתנה ענקית, נכון? נס קסום שקרה לנו שהוציא אותנו מהמחלות החשוכות שלנו. פלא מושלם שהרחיק מאיתנו את המפלצות השחורות אחת ולתמיד, והבורות השחורים סוף סוף התמלאו באמת במשהו טוב. נקי. חזק.
אני מסתכל עכשיו במראה בלי להתבייש. אני אוהב את מה שאני רואה. ויש לי הרבה מקום לעצמי. וגם בשבילך.
* * *
הקשבתי באימה לאהוב החדש שלי. המושלם. שהגיע אלי אחרי שכבר הייתי בטוחה שהציניות תהרוג אותי הרבה לפני שהסיגריות יעשו את זה. המילים שלו דקלמו את הקולות והרעשים והבלגנים שעשו השדים הפרטיים שלי בתוך הראש שלי כשהם חוגגים בלי אלוהים על חשבון שלוות הנפש שלי. זה נכון. עכשיו התור שלנו לנוח. לתת לשגרה לעטוף אותנו בשמיכה המרגיעה שלה. אנחנו יכולים לצאת לטיול בפארק לפני השינה ולבוא הביתה ולעשות סקס חם ואוהב. אנחנו יכולים ללכת לישון מחובקים שינה רגועה ורצופה בלי להתעורר אלף פעם לעשן או להזיע או לנסות לנשום.
מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה?
רק קול אחד קטן, חצוף, מעצבן, המשיך לנקר לי בראש בלעג: למה איתך הוא אף פעם לא עושה את כל הדברים המגניבים האלה? למה איתך הסקס תמיד נעים כזה ומכבד ומבוגר ושקול ומתחשב? אה? אה? מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה? כי תמיד הייתי השרמוטה הזאת שהגברים החשוכים של החיים היו מגיעים אליה כדי לזיין אותה במהירות, להשפיל אותה ולדרוך על נשמתה המשתוקקת כדי לברוח אל האישה הנכונה שחיכתה להם בצייתנות בלי לדעת מהחיים שלה. זה היה אגרוף בבטן לגלות שבפעם הראשונה בחיים שלי, אני בעצמי האישה הזאת שמרוב שאוהבים אותה אי אפשר לעשות לה דברים רעים או סוטים או משפילים.
פאק איט, הודעתי בחיוך רחב לשדון המגעיל שהתעקש להמשיך להציק. אני אקח אהבת אמת אלף פעם על כל הסטיות שיש לעולם הזה להציע לי. סבבה? עכשיו לך לחפש את החברים האומללים שלך ולהציק למי שקונה את החארטות שלך. אני מאושרת מדי.
דף פייסבוק פרקוליתון – הכל יחסים
מילים מסחררות, מילים ממכרות, מילים משקרות
אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל להאמין שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך
מאת שרית פרקול
החבר'ה יגידו, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". בשפה יפה נגיד, "פיו ולבו אינם שווים", או כלשון התלמוד – "אחד בפה ואחד בלב". פרופ' רנדי פאוש, איש מדהים, זכרו לברכה, היה רוצה שבתו קלואי, שעכשיו עדיין תינוקת, תדע זאת בקשר לגברים – "אל תשימי לב לדיבורים שלהם, אלא רק למעשים שלהם", יעץ לה מעל במת התוכנית של אופרה ווינפרי (הוא גם אמר שהיה רוצה שהיא לא תצא עם אף אחד עד גיל 30, אבל זה היה בצחוק).
ההרצאה המרשימה שלו באוניברסיטת קרנגי מלון, שזכתה לכינוי "ההרצאה האחרונה" ומיליונים כבר צפו בה באינטרנט, גם יצאה לאור בצורת ספר. יש בה הרבה דברים חכמים, מעוררי השראה, מחזקים. אבל משום מה, דווקא המשפט הקטן הזה תפס אותי, או יותר נכון – מצא אצלי הד למסקנה עגומה למדי שהתחלתי לגבש לעצמי עוד קודם לכן, בעקבות כמה התנסויות, חלקן של חברות טובות, חלקן שלי.
אודה ולא אבוש, יש לי נקודת תורפה – גברים יצירתיים. יש נשים שאוהבות עוצמה, אחרות אוהבות כסף, ויש כאלה שמחפשות מישהו שיסגוד להן. אני אדישה לגמרי לשלושת הדברים האלה. יש תכונות אחרות שעושות לי את זה, חלקן רדודות, לצערי. אבל אולי הבולטת ביותר, ממש במירוץ צמוד עם החוכמה והשנינות, נמצאת היכולת ליצור, בעיקר ליצור במילים.
אני בוודאי לא היחידה שאפשר לסבר את אוזניה/עיניה במילים יפות. מכתבי אהבה שנשלחו במרוצת הדורות הצליחו לכבוש את ליבותיהן של העקשניות שבנשים. גברים שרו סרנדות מתחת לחלונות, ואם לא היה באפשרותם לחרוז חרוזים משלהם, עשו זאת במילותיהם של משוררים ופזמונאים. בכלל, מאז האינטרנט יש לא מעט כאלה שליטשו את החיזור המילולי לכדי אמנות.
- עוד משהו: לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך / שרית פרקול
כאן אני נדרשת לתוכנית אחרת של אופרה שראיתי בזמן האחרון, בה התארחו "הנשים האחרות" של גברים בוגדים. זה לא חדש, כמובן, אבל בהקשר הספציפי הזה שווה לציין, שהגברים האלה הצליחו להשיג את אהבתן ומסירותן של אותן נשים, שהן בעצם סוג של פילגשים מודרניות, לא על ידי תמיכה פיננסית, אלא על ידי דיבורים יפים. משתתפות התוכנית הודו שהוחמאו ממילות האהבה ומהשבחים המפליגים שחלקו להן בעלים של נשים אחרות: "רק את מבינה אותי", "את החברה הכי טובה שלי", "רק איתך יש לי סקס מדהים כזה", "את אהבת חיי", "אלמלא הילדים, מזמן הייתי עוזב את הבית", וכן הלאה ברוח זאת.
למילים, ובמיוחד למילים יפות שנבחרו בקפידה, מושחלות בתוך משפטים כמו מחרוזת של אבנים יקרות, יש המון כוח. הן מסחררות, הן ממכרות. אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך.
כמה מאכזב לגלות שזה לא בהכרח כך. כמה הרבה יותר כואב להיתקל בהתנהגות חסרת רגישות מצד מישהו שמסוגל לבטא בכתיבה את הנימים הדקים ביותר של הרגש.
אז זה לא שאני מיד מתחילה להתאהב בבחורים שלא מסוגלים לכתוב משפט רהוט אחד גם אילו חייהם היו תלויים בכך. אבל בהחלט, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". כשמסלקים הצידה את מסך המילים היפות, וזה באמת מסך צפוף מאוד לפעמים, שמסתיר את המציאות, נשארים, כמו שהמליץ פרופ' פאוש לבתו הפעוטה, המעשים. והמעשים, הם מדברים בקול רם יותר מכל המילים. המעשים צועקים. "אני שקרן", הם עשויים לצעוק, או "אני לא מסוגל להיות נאמן", "אני נרקיסיסט אינפנטילי", או "אני פוחד לזוז", ואפילו "ככה זה, אני פשוט דפוק".
כן, ממש צועקים. צריך רק להקשיב להם.
- התפרסם בגירסה ראשונה בערוץ יחסים ב-22.4.2008
דף פייסבוק של פרקוליתון – על יחסים ועל אהבה
איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?
היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות
מאת שרית פרקול
הדס פרידמן כתבה שזה ראש השנה הראשון שהיא לגמרי לבד, אף גבר אפילו לא מעסיק את מחשבותיה, שלא לדבר על אהוב שנוכח פיזית בחייה. היא מגדירה את זה כמשהו מפחיד – "אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי". היא לא רוצה להיות במקום של הכלום הזה.
דורית, חברה אחרת, סיפרה לי שהיא מוחקת כל זכר לרומן שנגמר. היא לא שומרת מכתבים ואימיילים, היא מוחקת את המספר מהטלפון הסלולרי, את המשתמש במסנג'ר וכל סימן אחר לקיומו. לא שאלתי ספציפית לגבי תמונות, אבל יש לי הרגשה שהיא גם שורפת או קורעת או מוחקת תמונות של האקסים.
הדס, דורית, אני מקנאה בכן!
היכולת הזאת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו בלתי רצוי, מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, או מישהו שכל כך לא מתאים שמוכרחים להוציא אותו סוף סוף מהחיים, היא יכולת מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח ישר וחלק, חופשי מכל מכשול, מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות, של הבהובים ירוקים במסנג'ר, של תיקיות ואימיילים הנושאים את שמו של זה שצריך לשכוח.
כתבתי פעם רשימה על פותחים וסוגרים. אנשים שמשאירים כל דבר פתוח, ולעומתם אלה שכל הזמן הולכים וסוגרים דברים. התכוונתי לחפצים פיזיים, כגון מגירות, חלונות, שקיות בייגלה. אני מוצאת דמיון בין הפותחים לבין הזורקים, שזורקים הכל, ולעומתם דמיון בין הסוגרים והשומרים, אנשים שלא זורקים אפילו פתקים שקיבלו בשיעור בכיתה ג'. זה הגיוני: אלה שמשאירים הכל פתוח, אולי אין להם הרבה סנטימנטים לחפצים, והם נפטרים מהם בקלות רבה. ולהפך, מי שטורח תמיד לסגור כל דבר בקופסאות ולנעול פעמיים את הדלת, עלול להרגיש כאב פיזי כשיתבקש להיפרד מחפץ כלשהו.
ואם לגבי חפצים דוממים זה כך, חלקם חפצים ממש סתמיים, שכל ערכם הוא בכך שהם מזכירים לי תקופה מסוימת – קל וחומר לגבי אנשים שפעם היו מאוד יקרים לי.
בקיצור, אני מהסוגרים. אני מהשומרים. אני מאלה שתקועים עם ספרי זכרונות מבי"ס יסודי, עם מכתבי אהבה מהחבר הראשון שלי אי-פעם, עם שמות לא מחוקים בסלולרי שלי. המחשב שלי מפוצץ בהיסטוריה: בשיחות צ'אט שתיעדו את עצמן, בתמונות דיגיטליות של שנים, באימיילים הראשונים שקיבלתי אי פעם, אלה ששלח לי האהוב הראשון שלי מעידן האינטרנט, לפי יותר מעשור. אני לא נכנסת לתיקיות האלה, אני לא קוראת את המיילים האלה, אני לא מסתכלת בתמונות. הם כמו הקופסאות עם המכתבים וספרי הזכרונות והתמונות, שמוחבאים איפשהו בבוידעם.
אבל אני יודעת שהם שם, כל הזכרונות, הטובים והכואבים.
~~~ "תשליך" של זכרונות ושריפת חפצים ~~~
אינדי פעם הציעה בבלוג שלה לעשות "תשליך" של זכרונות כאלה, כולל שריפה פיזית של חפצים. לא מסוגלת. כבר חודשים רבים אני לא נכנסת למסנג'ר שלי, כי אני לא רוצה לפגוש שם את השם שאני לא רוצה לפגוש. אבל למחוק את שמו אני לא יכולה, למרות שמאסתי בו והבנתי שהוא בכלל לא ראוי לי.
השוויתי פעם את החיים שלי לקלטת וידאו. זה היה לפני תקופת ה-DVD, אבל מבחינת הטכנולוגיה, השיטה של הקלטת הווידאו הרבה יותר מתאימה כאן: כדי למחוק סרט וידאו, בדומה למידע דיגיטלי בדיסק של מחשב, צריך להקליט משהו חדש על גביו.
אין לי מגנט כזה שמאפשר לי למחוק את הכל. גם אם ככל שחולף הזמן אני נזכרת רק אחת לכמה ימים, או אפילו שבועות, במי שאני כבר לא רוצה לזכור, הוא עוד לא לגמרי מחוק. הסרט שלי עוד לא נקי.
אני מקנאה בדורית על היכולת שלה למחוק את הסרטים הבלתי רצויים בחייה.
אני מקנאה בהדס, שהסרטים הבלתי רצויים בחייה נמחקו, והיא עכשיו במצב נקי.
כי אצלי, השיטה שעובדת היא רק הקלטה על גבי הקלטה.
אז ערב ראש השנה הזה, זמן להביע משאלות ואיחולים, אני מבקשת שלא אצטרך לחכות עוד הרבה עד שיבוא לי סרט חדש ומסעיר, מלא צחוק ואהבה, שימחק סופית מהראש שלי את הסרט הישן.
- התפרסם בראשונה ב-29.9.2008 בערוץ יחסים של ynet
לפעמים אין לך ברירה אלא לשחרר את עצמך
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". לדעתי, כשאוהבים מישהו, אבל לא מספיק כדי ללכת אחריו באש ובמים, לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. אז השיר צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק, שחררו אותו
מאת שרית פרקול
סטינג שר "אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו לחופשי". זה תמיד נשמע לי משונה, השורה הזאת. אלא אם כן אותו מישהו הוא ציפור דרור, או בעל חיים פראי, שאנשים אכזריים כלאו אותם בכלוב, שחרורם לחופשי – כלומר, הפרידה מהם – לא נשמע לי מעשה הגיוני. מה זה יועיל, לאותו אהוב, להיות "חופשי", אם חופשי פירושו הרחק ממך, ממי שאוהב, מטפח, מזין? מה טעם בחופש הזה?
בניסיון למצוא פתרון למצוקתה של חברה טובה, ובאותה הזדמנות גם לדילמה שלי, חשבתי על השורה הזאת של סטינג. זה אולי לא יסתדר כל כך יפה עם המקצב של השיר, אבל אני חושבת שהמשפט הנכון צריך להיות: אם אתם לא אוהבים מישהו מספיק – שחררו אותו לחופשי.
המילים האלה, "לא אוהבים מספיק", עושות את כל ההבדל.
כשאוהבים מישהו, אבל לא אוהבים אותו מספיק כדי לעשות כל מה שצריך לעשות כשאוהבים מישהו – לעזוב הכל וללכת אחריו, באש ובמים – בעצם לוכדים אותו בכלוב של אהבה מדומה. או, כדי לא להחמיר מדי, אהבה לא מספקת. בדמיון שלי, לפעמים זה ממש כלוב, לפעמים זו שרשרת מצופה זהב, שמחוברת רק בצד אחד. בתוך הכלוב הזה, או מחובר לשרשרת החד-צדדית, כלוא, מפרפר, אם להמשיך את הדימוי המכמיר, לב שאוהב בכל מאודו.
למה שמישהו שאוהב מישהו אחר – אפילו קצת, אפילו לא מספיק, אבל מבחינתו, עדיין אוהב – ירצה להתעלל בו כך?
הכולא בהחלט אינו מתכוון להתעלל. מבחינתו, הוא אוהב. הוא מטפח, הוא מזין. וכך יש לו ביד, או בכלוב, את היצור המופלא הזה, הנדיר הזה, לב אוהב בכל מאודו. מאוד מחמיא, מאוד מרגש, מאוד מעודד כשיש לך, בהישג יד, אהבה ענקית שכזאת. מישהו שאוהב רק אותך, הכי בעולם. למה שתוותר על זה, ובמיוחד כשאותו מישהו כל כך רוצה להמשיך להיות איתך, להיות שלך? שהשחרור הזה, הפרידה, נתפס בעיניו כאפשרות מחרידה?
החברה שלי אוהבת גבר נשוי ורוצה שהוא יהיה איתה. היא מחכה לו כבר זמן רב, לפי כל אמת מידה, לא רק לפי השעון הביולוגי המתקתק שלה. והוא, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא מסוגל לממש את האהבה הזאת אליה. לא מסוגל לקחת את החפצים שלו ולבוא אליה, להיות איתה, להיות בן זוגה, אבי ילדיה העתידיים. הוא פוחד להיות האיש הזה שפירק את משפחתו במו ידיו. או בקיצור – הוא פוחד.
היא ניסתה כבר כמה פעמים להתנתק ממנו, אבל לא הצליחה. בכל פעם הוא צץ שוב ומזכיר לה שהוא אוהב אותה, מחזק את מנעול הכלוב.
קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעזוב מישהו שאוהבים מאוד.
קשה עוד יותר לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, כשאותו מישהו אומר שהוא אוהב בחזרה. כי לכאורה, אין סיבה מספיק טובה לעזוב אותו.
החברה הטובה שלי היא אותו לב אוהב בכל מאודו, מפרפר בתוך כלוב מצופה זהב של אהבה לא מספקת.
היחיד שמחזיק בידו את המפתח לכלוב הזה הוא הגבר הנשוי שהיא אוהבת.
הוא יכול לפתוח את דלת הכלוב ולהצטרף אליה, לתוך הכלוב הזה, כלוב האהבה.
לעוף לחופשי (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
ואם הוא לא מסוגל לעשות זאת, אם הוא מעדיף להישאר בכלוב אחר, עם מישהי אחרת, אם הוא לא מסוגל לשחרר את עצמו לאהבה שלה – הוא צריך לדעתי להשתמש במפתח הנתון בידו כדי לשחרר לחופשי את הלב של חברתי הטובה.
המפתח הוא להגיד, במילים אלה, לעצמך, ובעיקר לה: "אני לא אוהב אותך מספיק".
רק זה ייתן לה כנפיים לעוף לחופשי, ייתן לה הזדמנות למצוא אהבה אמיתית והדדית, כמו שמגיע לה.
* * *
אפילוג:
טוב, אולי די כבר עם הדימויים, עם הכלובים, עם הציפורים. כתבתי את הרשימה הזאת למען חברה יקרה לי, כפי שציינתי בהתחלה, בחורה עם לב ענקי, שתקועה בסיפור שכזה. ותוך כדי הכתיבה, התחלתי להתיר גם פלונטר אישי שלי, שאני מסובכת בו כבר כמה שנים.
הביטוי "הסנדלר הולך יחף" שחוק כמו סוליית נעל ישנה, וככל הזכור לי, לכל הסנדלרים הישישים שראיתי היו נעליים לרגליהם. אבל בכל זאת, יש בזה משהו. כמייסדת ועורכת ערוץ יחסים, אני אמורה להיות סוג של מומחית בנושא – ואני מומחית קטנה מאוד, לפחות בכל הנוגע ביחסים של עצמי. כמו מרין פריסט בסדרת המחמד שלי, "גברים על עצים". כך שבעצם יש לי, היתה לי, אותה בעיה: ידיעה ברורה שצריך לעזוב את "כלוב הזהב המצופה", את המגן המדומה של האהבה שלא הולכים בעקבותיה עד הסוף המתבקש.
ידיעה יש, אבל לעשות מעשה, זה קשה יותר. אנחנו עכשיו בדיוק אחרי פסח – זה קשה כקריעת ים סוף. ויש בתהליך ההתנתקות הזה בהחלט "קריעה", אם לא במובן של מנהגי האבלות היהודיים, אז לפחות קריעה של אותה שרשרת זהב סמויה.
יש כל מיני סיבות שבגללן צריך לקום ולעזוב מישהו שאוהבים, ועכשיו אני כותבת מנקודת המבט האחרת, של "הציפור" עצמה. לפעמים, זה מקרה מובהק של JNTIY – הצד השני פשוט לא מספיק מאוהב כדי לעשות מעשה. לפעמים, הצד השני קופא מרוב פחד מכל מה שיש לו להפסיד בבחירה ללכת אחרי הלב. לפעמים, זה שילוב של שניהם. ואם זה בנוסף מישהו שלא יודע לשחרר את עצמו, ולא מסוגל לשחרר אותך, הרי שאת תקועה, לא לבלוע ולא להקיא.
אהבות טובות לא גדלות על העצים (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
וכאמור, זה קשה כקריעת ים סוף לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, ועוד אחד שאומר שהוא אוהב אותך. לכאורה, בזבוז משווע של אהבה. ואני הכי נגד בזבוז אהבות טובות; הן לא גדלות על העצים.
והכי הכי קשה, זה לוותר על החלום.
אבל זה בדיוק מה שצריך היה לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. תחזיקו לי אצבעות, כי יש עוד כמה קשיים בדרך: להתגבר על העצב, לזקק את הזכרונות, והקושי הכי גדול, הכי מפחיד – לאהוב מחדש.
* * *
וחברתי הדס אומרת:
יש גם "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו לחופשי", בלי תוספת המילה "מספיק". אני חושבת שהכוונה היא שאם אתה אוהב מישהו, set them free, שזה לא "שחרר אותו" אלא הנח לו, או תאפשר לו להיות חופשי. זה בכלל לא לשחרר אותו במובן ללכת החוצה מהזוגיות, אלא שהוא לא יהיה תלוי בך, או בהיותו מאוהב בך, לצורך הישרדות. לאפשר לו לגדול עם עצמו, להרגיש בעצמו אדם שלם, מסופק ויודע מה הוא רוצה עבור עצמו. כך, הוא לא תלוי בך, אלא רוצה אותך כקשר חשוב ביותר ומשמעותי בחייו. באופן הזה, המשפט של סטינג רלוונטי לבני זוג, וגם לילדינו.
- התפרסם בראשונה ב-16.4.2007 בערוץ יחסים ynet
הכל יחסים 