ראשי > אהבה נכזבת, פרידה, שרית פרקול > איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?

איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?

היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות

מאת שרית פרקול

הדס פרידמן כתבה שזה ראש השנה הראשון שהיא לגמרי לבד, אף גבר אפילו לא מעסיק את מחשבותיה, שלא לדבר על אהוב שנוכח פיזית בחייה. היא מגדירה את זה כמשהו מפחיד – "אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי". היא לא רוצה להיות במקום של הכלום הזה. 

דורית, חברה אחרת, סיפרה לי שהיא מוחקת כל זכר לרומן שנגמר. היא לא שומרת מכתבים ואימיילים, היא מוחקת את המספר מהטלפון הסלולרי, את המשתמש במסנג'ר וכל סימן אחר לקיומו. לא שאלתי ספציפית לגבי תמונות, אבל יש לי הרגשה שהיא גם שורפת או קורעת או מוחקת תמונות של האקסים.

הדס, דורית, אני מקנאה בכן! 

היכולת הזאת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו בלתי רצוי, מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, או מישהו שכל כך לא מתאים שמוכרחים להוציא אותו סוף סוף מהחיים, היא יכולת מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח ישר וחלק, חופשי מכל מכשול, מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות, של הבהובים ירוקים במסנג'ר, של תיקיות ואימיילים הנושאים את שמו של זה שצריך לשכוח.

כתבתי פעם רשימה על פותחים וסוגרים. אנשים שמשאירים כל דבר פתוח, ולעומתם אלה שכל הזמן הולכים וסוגרים דברים. התכוונתי לחפצים פיזיים, כגון מגירות, חלונות, שקיות בייגלה. אני מוצאת דמיון בין הפותחים לבין הזורקים, שזורקים הכל, ולעומתם דמיון בין הסוגרים והשומרים, אנשים שלא זורקים אפילו פתקים שקיבלו בשיעור בכיתה ג'. זה הגיוני: אלה שמשאירים הכל פתוח, אולי אין להם הרבה סנטימנטים לחפצים, והם נפטרים מהם בקלות רבה. ולהפך, מי שטורח תמיד לסגור כל דבר בקופסאות ולנעול פעמיים את הדלת, עלול להרגיש כאב פיזי כשיתבקש להיפרד מחפץ כלשהו. 

ואם לגבי חפצים דוממים זה כך, חלקם חפצים ממש סתמיים, שכל ערכם הוא בכך שהם מזכירים לי תקופה מסוימת – קל וחומר לגבי אנשים שפעם היו מאוד יקרים לי. 

בקיצור, אני מהסוגרים. אני מהשומרים. אני מאלה שתקועים עם ספרי זכרונות מבי"ס יסודי, עם מכתבי אהבה מהחבר הראשון שלי אי-פעם, עם שמות לא מחוקים בסלולרי שלי. המחשב שלי מפוצץ בהיסטוריה: בשיחות צ'אט שתיעדו את עצמן, בתמונות דיגיטליות של שנים, באימיילים הראשונים שקיבלתי אי פעם, אלה ששלח לי האהוב הראשון שלי מעידן האינטרנט, לפי יותר מעשור. אני לא נכנסת לתיקיות האלה, אני לא קוראת את המיילים האלה, אני לא מסתכלת בתמונות. הם כמו הקופסאות עם המכתבים וספרי הזכרונות והתמונות, שמוחבאים איפשהו בבוידעם.

אבל אני יודעת שהם שם, כל הזכרונות, הטובים והכואבים. 

~~~ "תשליך" של זכרונות ושריפת חפצים ~~~

אינדי פעם הציעה בבלוג שלה לעשות "תשליך" של זכרונות כאלה, כולל שריפה פיזית של חפצים. לא מסוגלת. כבר חודשים רבים אני לא נכנסת למסנג'ר שלי, כי אני לא רוצה לפגוש שם את השם שאני לא רוצה לפגוש. אבל למחוק את שמו אני לא יכולה, למרות שמאסתי בו והבנתי שהוא בכלל לא ראוי לי.

השוויתי פעם את החיים שלי לקלטת וידאו. זה היה לפני תקופת ה-DVD, אבל מבחינת הטכנולוגיה, השיטה של הקלטת הווידאו הרבה יותר מתאימה כאן: כדי למחוק סרט וידאו, בדומה למידע דיגיטלי בדיסק של מחשב, צריך להקליט משהו חדש על גביו.

אין לי מגנט כזה שמאפשר לי למחוק את הכל. גם אם ככל שחולף הזמן אני נזכרת רק אחת לכמה ימים, או אפילו שבועות, במי שאני כבר לא רוצה לזכור, הוא עוד לא לגמרי מחוק. הסרט שלי עוד לא נקי.

אני מקנאה בדורית על היכולת שלה למחוק את הסרטים הבלתי רצויים בחייה. 

אני מקנאה בהדס, שהסרטים הבלתי רצויים בחייה נמחקו, והיא עכשיו במצב נקי. 

כי אצלי, השיטה שעובדת היא רק הקלטה על גבי הקלטה.

אז ערב ראש השנה הזה, זמן להביע משאלות ואיחולים, אני מבקשת שלא אצטרך לחכות עוד הרבה עד שיבוא לי סרט חדש ומסעיר, מלא צחוק ואהבה, שימחק סופית מהראש שלי את הסרט הישן.

  • התפרסם בראשונה ב-29.9.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: