במצב של אהבה, פתאום נזהרים יותר כשחוצים את הכביש

13/01/2012 תגובה אחת

מאת שרית פרקול

מהו גיהינום? אני סבור שזה הסבל הנובע מחוסר היכולת לאהוב – פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב"

דוסטויבסקי טוען שגיהינום, כלומר, הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו, הוא אי היכולת לאהוב. נראה לי שאני לא מכירה באופן אישי אדם שאינו מסוגל כלל לאהוב, ובוודאי שאינני יודעת אילו ייסורי נפש עוברים עליו, אם הוא בכלל מסוגל להרגיש משהו. ייתכן שמדובר באותם סוציופתים, שמסוגלים לרצוח אפילו את הוריהם-מולידיהם בלי להניד עפעף. אם הם חווים גיהינום בעודם בחיים – מגיע להם.

לשמחתי אני כן מכירה, באופן אישי אפילו, מגיל מאוד צעיר, את היכולת לאהוב. ואני יודעת שהיכולת הזאת באה קומפלט עם שתי תופעות לוואי דרמטיות ביותר, שניתן אולי להשוותן למצב בי-פולארי, או מאניה-דפרסיה, מבחינת ההבדלים הקיצוניים ביניהן.

אדם שיכול לאהוב יכול להרגיש ברקיע השביעי. אופוריה היא מילה קטנה על אדם מאוהב ונאהב, בשיא אהבתו, כשאף ענן, אפילו הכי קטנטן, אפילו הכי לבנבן, עדיין לא מבצבץ בשמי התכלת של האהבה.

במצב של אהבה, פתאום נזהרים הרבה יותר כשחוצים את הכביש, כי החיים הופכים פתאום כל כך כיפיים, שחבל להפסיד אותם. במצב של אהבה, אדם רואה את עצמו נשקף בעיני האהוב-האוהב ומרגיש הכי יפה, הכי טוב, הכי חכם, הכי סקסי, הכי משעשע בעולם. אין, אין על ההרגשה הזאת. לא סתם שר נט קינג קול  – הדבר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהבים בחזרה.

אבל מהצד השני של הרקיע השביעי הזה, מחכה פעמים רבות הנפילה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ככל שההתעלות רבה יותר, מטבע הדברים, הנפילה חזקה יותר וכואבת יותר. וכמו שאין תחושה טובה כמו תחושה של אהבה, אין תחושה מחורבנת כמו תחושה של אי-אהבה. של אהבה שאזלה פתאום, או של לב שבור. שברון הלב הזה, התאיידותה של אהבה, הידיעה שהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך. היש נורא מכך?

האם זה – ולא היעדר האהבה מלכתחילה – הוא הגיהינום האמיתי?

אבל כמו שרובנו חוטאים על ימין ועל שמאל בעולם הזה, בלי לחשבן הרבה לגבי מה שיהיה אחרי מותנו, כך, כנראה, קורה גם עם האהבה. אנחנו מחפשים אותה, אנחנו נופלים לתוכה כעל מוצאי שלל רב, אנחנו מתענגים עליה ומתפלשים בתוכה. ויהיה מה שיהיה אחר כך.

לפעמים, אחרי לב שבור, ניקח איזה פסק זמן לצורך תיקונים. אבל לא יעבור זמן רב, ושוב נפקיר את הלב לאהבה, כאילו זו תכליתו היחידה.

"תרקוד כאילו איש לא מסתכל, תשיר כאילו אף אחד לא שומע, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת ותחייה כאילו זה גן עדן עלי אדמות".

להשביע את החיה השחורה

Menage a trois

לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. ציור: מרטין הולט

 

מאת בלה פלור

האהבה של הממש, של האמת, של הבפנים הזה העמוק שכולם מדברים עליו כל כך יפה, לקחה את הזמן שלה עד שהיא באה אלי, כמו שאת יודעת. היית עסוקה בזיונים הקטנים שלך ובמסעות נקמה על הבבונים של העיר שלדעתך עשו לך את כל העוול של העולם. אם לא היית עסוקה כל כך בתסכול הנוראי שלך, היית פוקחת את העיניים קצת יותר טוב ומוצאת אותי. הייתי כולה בחולון. רבע שעה נסיעה ממך.

אבל את לקחת לך את הזמן, הרבה זמן, אם לא אכפת לך.

העיקר שבאת בסוף, מלכה אהובה שלי. בינתיים ידעתי מה אני צריך לעשות כדי להנעיג קצת את החיים שלי. להנעיג זה מילה שאני המצאתי לבד. חזקה כזאת. שהיא גם ליהנות וגם להתענג. אף אחד לא יודע על מה שאני הולך לספר לך עכשיו, ואני ממש אודה לך אם תנשמי קצת לפני שתרוצי להעלות את הסיפור הזה בבלוג שלך או לספר אותו באחת מסדנאות הכתיבה המוזרות שלך, אלה שאת חוזרת מהן מעופפת לגמרי, משוכנעת שאת תותחית על והעולם לרגלייך.

ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר

זה היה בתקופה שגרתי עם לאה. לא היו לי הרבה נגיעות, או חיבוקים או ליטופים. שקלתי שלושים וחמישה קילו מעל המשקל שלי עכשיו. נשים לא בדיוק נמשכו אליי, רק כאלו שהיו יותר מעוכות ונואשות ממני. אבל כשכבר נגעתי באישה, ידעתי שזה רק עניין של שניות עד שהיא תתמכר. אם יש משהו שאני יודע לעשות טוב בעולם הזה, זה לגעת באישה. אנחנו מדברים על אליפות עולם.

בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע, הייתי מגיע מהעבודה בסביבות שמונה-תשע בערב, מתקלח, חוזר לכמה טלפונים ומיילים, מקשקש קצת עם לאה על הדכאונות שלה ומחכה בסבלנות שהיא תלך לישון. רק אחרי שהדלת היתה נסגרת מאחוריה והייתי בטוח שהיא כבר לא תתעורר, הייתי מתחיל את הפסטיבל הפרטי שלי.

דבר ראשון הייתי מנקה את המקרר. חצי עוף, שניצלים, פרוסות מרוחות בשכבה טובה של חומוס עם שלוש פרוסות נקניק על כל אחת, ועוד שתיים-שלוש פרוסות בפה שלי תוך כדי הכנה. לא הייתי בררן. באמת. הייתי טורף כל מה שהיה בבית. קפוא, מבושל, חי, בועט, הכול. חצי כיכר לחם, סיר פסטה, שמונה קציצות, מרק, במבות, פיצוחים, כל מה שהיה בבית. אחר כך הייתי מקנח הכול עם איזה שתי חבילות שוקולד, ונרגע. הטלויזיה והמחשב פעלו כל הזמן, והתעסקתי עם שניהם ועם האוכל בבת אחת. היה לי יותר קל ככה להתמסר לתענוגות הסביאה שלי. תוך כדי שאני עושה משהו אחר. שלא אשים לב, שלא אדע שאני באמת עושה את מה שאני עושה. אפילו שידעתי. היה קל יותר להעמיד פנים שאני מסתכל על מטורף אחר שלא קשור אלי בכלל.

הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים

כשהייתי מרגיע את החיה הרעבה בתוכי, שרק רצתה עוד ועוד, שאי אפשר היה להשביע אותה לעולם, הייתי מתפנה לטפל בחור שחור אחר שישב לי עמוק בתוך הלב. החור של המגע. הילד הקטן בתוכי, שאף פעם לא חיבקו אותו, לא בימי הולדת, לא כשהתחתנתי, לא כשהתגרשתי, לא כשהתייתמתי, אף פעם לא היה מי שייגע בי באמת ויאמץ אותי אליו בחיבוק חם. לא אשתי לשעבר, לא הילד שלי, לא ההורים שלי ולא האחיות שלי. את החור הזה היה הרבה יותר קשה להשביע. הוא לא טיפש. הוא תובע את שלו, והוא צריך את זה בענק. באקסטרים.

בשלב הזה הייתי נכנס לאחד הצ'טים ברשת, מוצא איזה חדר פרטי ומתחבר אליו תחת השם נמר כחול. ירח זורח או שופוני אנאס. לא משנה מה. זה לא היה לוקח הרבה זמן עד שאיזו נשמה תועה בסמטאות החשוכות של החיים היתה מצטרפת למסיבה שלי. ביד אחת הייתי מקליד במהירות סבירה, וביד השנייה הייתי מלטף את האיבר שלי, בעדינות בהתחלה, לאט לאט, מהביצים עד הקצה. מלטף טוב ככה. לא הייתי עוצר לרגע. הייתי עושה חיים משוגעים. מכריח אותה למצוץ לי עד הסוף, שתיחנק מצידי, הייתי הגבר הקשוח הענק הזה, שנשים נופלות לרגליו בצמאון. הייתי משפיל את השרמוטה התורנית שלי, שתדע מי האדון הכול יכול שלה, הייתי משכיב אותה על הרצפה, מועך אותה, בועט בה, מוריד את החגורה ומצליף בה טוב טוב, מזיין אותה מאחורה, מכריח אותה להביא את החברות שלה וללקק להן חזק, מביא עוד חבר שלי שהיה מזיין אותה בפה תוך כדי שאני מזיין אותה מאחורה. אני לא פראייר. אני יודע להתענג. וכשאני מתחיל, אני בולדוזר. השרמוטה העלובה התורנית היתה נענית לכל הגחמות שלי. נדיר שמישהי לא הסכימה להשתתף איתי בחגיגת החושים הוירטואלית המדהימה הזאת. ולמה שלא תסכים. מה עוד יש לה יותר טוב לעשות? מסיכה לשיער? לבחור שמלה לחתונה של אחרים? מה. לא. בטח הסכימו. תמיד הסכימו.

לפעמים הייתי הולך לפגוש את אחת הפראייריות האלה, ואז היינו מעבירים את הוירטואליה אל החיים האמיתיים. סטוצים קצרים ומהירים. אני תמיד הייתי האדון והיא תמיד היתה השפחה. לימדתי אותן להחזיק לי את הזין ולשפשף אותו טוב רק בקצה, כמו שאני אוהב, ולמצוץ חזק ועמוק עד שאני מתפוצץ כמעט, ואז לסובב אלי את התחת ולתת לי לחדור אליהן קשה וכואב, תוך כדי שאני מפליק להן חזק בתחת. שילמדו לא להיות זונות. לפעמים היו לי שתיים שלוש כאלה בבת אחת. כן. עם כל המשקל שלי. אנשים שמחלת הנפש שלהם מחקה מהם כל שרידי החלטיות עצמית או סימן לשפיות או זכר להיגיון לא באמת מתעכבים על פרטים קטנים כמו מראה או משקל. לכל אחד יש את החיה הרעבה שלו בפנים, שדורשת את שלה כאן ועכשיו. ותאמיני לי שעדיף להשביע אותה מאשר לנסות להתווכח איתה או להכניס בה בינה, או הכי גרוע – לנסות להשמיד אותה. קרב אבוד מראש. החיות האלה לא הולכות לאף מקום.

הן היו בוכות קצת אחר כך, ואני הייתי מנחם אותן, אבל לא באמת. תמיד היתה איזו מראה בסביבה, והכאב שהיה מתרוצץ לי בעיניים היה בלתי ניתן לזיוף או מחיקה. פלקטים שלמים של כאב שהתרוצצו בתוכי, תובעים את זכות הדיבור שלהם, נשקפו מהמבט שלי. הייתי חייב לחזור הביתה. אל השקט. לישון את תרדמת הדוב שלי ולקוות שייקח קצת זמן עד שהחיה תתעורר שוב בפעם הבאה.

אבל אז פגשתי אותך, אהובה יפה שלי. כשכבר הייתי בטוח שזה לעולם לא יקרה. והתחלנו ביחד את החיים שלנו. קיבלנו מתנה ענקית, נכון? נס קסום שקרה לנו שהוציא אותנו מהמחלות החשוכות שלנו. פלא מושלם שהרחיק מאיתנו את המפלצות השחורות אחת ולתמיד, והבורות השחורים סוף סוף התמלאו באמת במשהו טוב. נקי. חזק.

אני מסתכל עכשיו במראה בלי להתבייש. אני אוהב את מה שאני רואה. ויש לי הרבה מקום לעצמי. וגם בשבילך.

* * *

הקשבתי באימה לאהוב החדש שלי. המושלם. שהגיע אלי אחרי שכבר הייתי בטוחה שהציניות תהרוג אותי הרבה לפני שהסיגריות יעשו את זה. המילים שלו דקלמו את הקולות והרעשים והבלגנים שעשו השדים הפרטיים שלי בתוך הראש שלי כשהם חוגגים בלי אלוהים על חשבון שלוות הנפש שלי. זה נכון. עכשיו התור שלנו לנוח. לתת לשגרה לעטוף אותנו בשמיכה המרגיעה שלה. אנחנו יכולים לצאת לטיול בפארק לפני השינה ולבוא הביתה ולעשות סקס חם ואוהב. אנחנו יכולים ללכת לישון מחובקים שינה רגועה ורצופה בלי להתעורר אלף פעם לעשן או להזיע או לנסות לנשום.

מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה?

רק קול אחד קטן, חצוף, מעצבן, המשיך לנקר לי בראש בלעג: למה איתך הוא אף פעם לא עושה את כל הדברים המגניבים האלה? למה איתך הסקס תמיד נעים כזה ומכבד ומבוגר ושקול ומתחשב? אה? אה? מה יש, את כבר לא טובה מספיק בשביל להיות זונה? כי תמיד הייתי השרמוטה הזאת שהגברים החשוכים של החיים היו מגיעים אליה כדי לזיין אותה במהירות, להשפיל אותה ולדרוך על נשמתה המשתוקקת כדי לברוח אל האישה הנכונה שחיכתה להם בצייתנות בלי לדעת מהחיים שלה. זה היה אגרוף בבטן לגלות שבפעם הראשונה בחיים שלי, אני בעצמי האישה הזאת שמרוב שאוהבים אותה אי אפשר לעשות לה דברים רעים או סוטים או משפילים.

פאק איט, הודעתי בחיוך רחב לשדון המגעיל שהתעקש להמשיך להציק. אני אקח אהבת אמת אלף פעם על כל הסטיות שיש לעולם הזה להציע לי. סבבה? עכשיו לך לחפש את החברים האומללים שלך ולהציק למי שקונה את החארטות שלך. אני מאושרת מדי.

דף פייסבוק פרקוליתון – הכל יחסים

 

איך לריב יפה

25/08/2011 2 תגובות
לא הלילה, יקירתי

לדעת לריב כדי להצליח במבחן האהבה. ציור: מרטין הולט

מאת שרית פרקול

אתמול התחילה בערוץ 2 סדרה ישראלית חדשה ומומלצת, "מבחן האהבה". המטרה היא לנבא אם סיפור האהבה של היום יהפוך לגירושים של מחר. האמצעים – הצמדת אלקטרודות, צילום והקלטה של אינטראקציה בין זוגות. המריבה בין הזוגות מוצגת בווידאו, תוך כדי הוספת מדדים כמו לחץ דם, דופק והזעה, המעידים על רמות כעס, חרדה וכדומה. ממש מאיר עיניים.

אחד האינדיקטורים החשובים להישרדות זוגית הוא סקס טוב, שיכול לגרום למערכת יחסים להימשך הרבה מעבר למה שמגיע לה (וגם ההפך נכון – סקס גרוע, או בלתי מספיק, יכול להיות גורם מכריע בפירוק החבילה). אבל הדרך הזוגית לנהל ויכוחים ומריבות היא, על פי מחקרים שונים, לא פחות חשובה. ההורים שלי, לדעתי, לא יודעים לריב נכון, ולא פלא שכמעט כל מריבה שלהם מסתיימת בברוגז, או בבכי, או בנתק מוחלט. זאת הדוגמה שיש לי, אבל אני מנסה בכל הכוח ללמד את עצמי לריב אחרת.
 
בספרה המומלץ מאוד "פרויקט האושר" כותבת על כך גרטשן רובין:
 
"סגנון המריבות הוא מרכיב חשוב בשמירה על חיי נישואים בריאים. על פי מחקרו של גוטמן, שנקרא 'מעבדת האהבה', חשוב יותר *איך* בני הזוג רבים מאשר *כמה* הם רבים. על פי המחקר, זוגות שיודעים לריב מתמודדים עם בעיה אחת בכל פעם, במקום לשקוע בוויכוחים שמעלים אל פני השטח כל עוול שעשו זה לזה מאז פגישתם הראשונה. הזוגות האלה מתווכחים ברוגע, במקום להתפרץ – ונמנעים מלהשליך זה על זה פצצות כגון 'את אף פעם לא…' או 'אתה תמיד…'. הם יודעים איך לסיים ויכוחים, ולא ממשיכים בהם שעות. הם עושים 'נסיונות לתיקון' במילים או במעשים שמונעים את החרפת רגשות הכעס. הם יודעים לזהות גורמי מתח אחרים שמשפיעים על בני זוגם".
 
בפרק אחר, על הורות, כותבת גרטשן משהו שחוויתי אותו עם הבן שלי, והוא נכון כנראה גם לגבי בן זוג ולגבי יחסים בכלל: 
 
"עלינו להכיר במציאות של רגשות הזולת. במילים אחרות, לא להתכחש לרגשות כמו כעס, רוגז, פחד או הסתייגות; במקום זאת יש לבטא במילים את רגשות הזולת ואת נקודת המבט שלו. נשמע פשוט, נכון? ובכן, לא. נוכחתי לדעת עד כמה אני נוהגת להכחיש את ביטויי הרגש של ילדיי רק כשניסיתי להפסיק לעשות זאת. פעמים רבות אמרתי משפטים כגון 'לא, את לא פוחדת מליצנים'…. 'את לא רעבה, עכשיו אכלת'. ככל שזה יישמע מטורף, גיליתי שעצם החזרה על מה שהילדה שלי אומרת כדי להראות לה שאני מבינה את נקודת המבט שלה, די בה להשכין  שקט".
 
למעשה, יש סוג של אנשים  – זה מיוחס בדרך כלל לנשים, אבל יש גם גברים כאלה – שיחפרו ויחפרו, עד שתנוח דעתם שהצד השני אכן הבין מה שביקשו לומר. שיקוף כזה של דברי האחר נראה לי דרך מצוינת כדי לגרום לאנשים כאלה (כולל אני) להיות מרוצים מכך שהצד השני הבין, ואז אפשר סופסוף להפסיק לחפור ולעבור הלאה.
 
בפרק הראשון של הסדרה ראינו זוג אחד, שבאמצע ויכוח מר פתאום הושיטו יד זה לזה ונתנו נשיקה. המדדים הגופניים הראו על רגיעה. זוג אחר השתמש בהומור כדי לפרוק את המתח. אצל הזוג השלישי לא התקיימו נסיונות כאלה – היא פשוט המשיכה לנאום ולחפור, הוא המשיך להתגונן, כשמדדי החרדה שלו הולכים וגוברים.
 
אתמול כתב לי מישהו בתגובות שעדיף להתמקד בשימור הזוגיות ולא באיך לגמור את זה יפה. אני לגמרי מסכימה!
 

מילים מסחררות, מילים ממכרות, מילים משקרות

אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל להאמין שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך

מאת שרית פרקול

החבר'ה יגידו, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". בשפה יפה נגיד, "פיו ולבו אינם שווים", או כלשון התלמוד – "אחד בפה ואחד בלב". פרופ' רנדי פאוש, איש מדהים, זכרו לברכה, היה רוצה שבתו קלואי, שעכשיו עדיין תינוקת, תדע זאת בקשר לגברים – "אל תשימי לב לדיבורים שלהם, אלא רק למעשים שלהם", יעץ לה מעל במת התוכנית של אופרה ווינפרי (הוא גם אמר שהיה רוצה שהיא לא תצא עם אף אחד עד גיל 30, אבל זה היה בצחוק).

ההרצאה המרשימה שלו באוניברסיטת קרנגי מלון, שזכתה לכינוי "ההרצאה האחרונה" ומיליונים כבר צפו בה באינטרנט, גם יצאה לאור בצורת ספר. יש בה הרבה דברים חכמים, מעוררי השראה, מחזקים. אבל משום מה, דווקא המשפט הקטן הזה תפס אותי, או יותר נכון – מצא אצלי הד למסקנה עגומה למדי שהתחלתי לגבש לעצמי עוד קודם לכן, בעקבות כמה התנסויות, חלקן של חברות טובות, חלקן שלי.

אודה ולא אבוש, יש לי נקודת תורפה – גברים יצירתיים. יש נשים שאוהבות עוצמה, אחרות אוהבות כסף, ויש כאלה שמחפשות מישהו שיסגוד להן. אני אדישה לגמרי לשלושת הדברים האלה. יש תכונות אחרות שעושות לי את זה, חלקן רדודות, לצערי. אבל אולי הבולטת ביותר, ממש במירוץ צמוד עם החוכמה והשנינות, נמצאת היכולת ליצור, בעיקר ליצור במילים.

אני בוודאי לא היחידה שאפשר לסבר את אוזניה/עיניה במילים יפות. מכתבי אהבה שנשלחו במרוצת הדורות הצליחו לכבוש את ליבותיהן של העקשניות שבנשים. גברים שרו סרנדות מתחת לחלונות, ואם לא היה באפשרותם לחרוז חרוזים משלהם, עשו זאת במילותיהם של משוררים ופזמונאים. בכלל, מאז האינטרנט יש לא מעט כאלה שליטשו את החיזור המילולי לכדי אמנות.

כאן אני נדרשת לתוכנית אחרת של אופרה שראיתי בזמן האחרון, בה התארחו "הנשים האחרות" של גברים בוגדים. זה לא חדש, כמובן, אבל בהקשר הספציפי הזה שווה לציין, שהגברים האלה הצליחו להשיג את אהבתן ומסירותן של אותן נשים, שהן בעצם סוג של פילגשים מודרניות, לא על ידי תמיכה פיננסית, אלא על ידי דיבורים יפים. משתתפות התוכנית הודו שהוחמאו ממילות האהבה ומהשבחים המפליגים שחלקו להן בעלים של נשים אחרות: "רק את מבינה אותי", "את החברה הכי טובה שלי", "רק איתך יש לי סקס מדהים כזה", "את אהבת חיי", "אלמלא הילדים, מזמן הייתי עוזב את הבית", וכן הלאה ברוח זאת.

למילים, ובמיוחד למילים יפות שנבחרו בקפידה, מושחלות בתוך משפטים כמו מחרוזת של אבנים יקרות, יש המון כוח. הן מסחררות, הן ממכרות. אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך.

כמה מאכזב לגלות שזה לא בהכרח כך. כמה הרבה יותר כואב להיתקל בהתנהגות חסרת רגישות מצד מישהו שמסוגל לבטא בכתיבה את הנימים הדקים ביותר של הרגש.

אז זה לא שאני מיד מתחילה להתאהב בבחורים שלא מסוגלים לכתוב משפט רהוט אחד גם אילו חייהם היו תלויים בכך. אבל בהחלט, "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול". כשמסלקים הצידה את מסך המילים היפות, וזה באמת מסך צפוף מאוד לפעמים, שמסתיר את המציאות, נשארים, כמו שהמליץ פרופ' פאוש לבתו הפעוטה, המעשים. והמעשים, הם מדברים בקול רם יותר מכל המילים. המעשים צועקים. "אני שקרן", הם עשויים לצעוק, או "אני לא מסוגל להיות נאמן", "אני נרקיסיסט אינפנטילי", או "אני פוחד לזוז", ואפילו "ככה זה, אני פשוט דפוק".

כן, ממש צועקים. צריך רק להקשיב להם.

  • התפרסם בגירסה ראשונה בערוץ יחסים ב-22.4.2008

דף פייסבוק של פרקוליתון – על יחסים ועל אהבה

"רווקה ממורמרת" out "חופשייה ומאושרת" in

כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. אבל אפשר גם אחרת

מאת שרית פרקול

פעם היו אומרים "רווק זקן", או "בתולה זקנה". בתקופתנו המתירנית ניתן למצוא בתולות זקנות רק במנזר, במקרה הטוב. אחד הביטויים שהפכו להיות צירוף כמעט כבול במקומותינו בשנים האחרונות זה "רווקה ממורמרת", והמהדרין מוסיפים – "עם חתולים". כאילו אין כבר אפשרות להיות רווקה בלתי ממורמרת, או אפילו, השם ישמור, מאושרת, וכאילו החתולים הם אכן אותם יצורים שטניים שמלווים מכשפות באגדות גותיות. 

לשמע הצירוף "רווקה ממורמרת עם חתולים" עולה מיד בדמיון תמונה של בית מעופש, אפוף קורי עכביש, שורץ חתולים, כשליד שולחן המטבח ניצבת אותה עלמה מקשישה עם שומה על סנטרה ובוחשת מעל סיר גדול נוזל ירוק מעלה אדים.

תוחלת החיים שהלכה והתארכה, השתלבות נשים במקומות העבודה ודחיית גיל הנישואים המקובל ל-30 ואפילו 35 גרמו לכך שיש לנשים הרבה יותר שנים להיות רווקות (גם לגברים, אבל הם איכשהו מתחילים להיות נאשמים במירמור רק מגיל 40-45).

מטבע הדברים, יותר שנים "בשוק" גורמות לצבירת יותר ניסיון, יותר חוויות, טובות וגם פחות טובות. כשמספר החוויות הפחות טובות מתחיל לעלות על מספר החוויות הטובות, מבצבצים, באופן בלתי נמנע, סימנים של אי נחת, אותות של ספקנות, וגם, פה ושם, מרירות קלה בזוויות הפה. לא סתם אומרים, "מבכה על מר גורלה", שכן זה טעמו של הגורל, כשאינו מתוק. אף פעם לא חמוץ, או מלוח. 

רבות מהכותבות והמגיבות הרווקות בערוץ יחסים נתקלות בתגובות בסגנון "רווקה ממורמרת". בואו נפתח את זה לרגע. נניח שהיא אכן ממורמרת. האם אדם בוחר להיות ממורמר? האם זו אשמתה שמיררו לה את החיים? האם הגורל המר פגע דווקא בה בגלל חטא שחטאה? 

~~~ אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית" ~~~

זהו, שהמחשבה שמסתתרת כנראה בראשם של אלה המטיחים "רווקה ממורמרת" היא בדיוק זו. היא אשמה! רק היא! אילו רק היתה פחות "סנובית", פחות "בררנית", פחות "דבה", פחות "כוניפה" או פחות השד-יודע-מה – היא כבר היתה מזמן נשואה, ומכאן, גם בלתי ממורמרת, שלא לדבר על נטולת חתולים בעליל. היא היתה מתחתנת עם הגבר הראשון שהציע לה, במקום לבזבז את מיטב שנותיה ולשחוק את "שווי השוק" שלה (ביטוי בזוי שהשתרש בקרב גברים מסוימים) ברדיפה אחר קריירה, אחר הגשמה עצמית, אחר השכלה או אחר אהבה. כי מה, באת להתחתן או באת לבלות? לא התחתנת, בזבזת את הזמן בזמן שאחיותייך הפחות בררניות כבר תפסו את כל הגברים הראויים? מגיע לך שאת רווקה ממורמרת, כך הם חושבים, לפי ההגיון של משל הצרצר והנמלה. 

גם אילו זה היה נכון, שאותן רווקות בזבזו את שנותיהן הטובות ביותר ועכשיו נותרו מול שוקת שבורה ונאלצות לחוות דייטים משפילים עם שאריות הגברים שנותרו על רצפת שוק הבשר (אם נמשיך את האנלוגיה), ואפילו אם נכון שהן מתחילות להיות ממורמרות בשל כך – לא כל כך פשוט להיפטר מזה. אבל בניגוד לאותו דימוי של מכשפה עם סיר הרעל, לא כל מירמור בהכרח מוצא ביטוי חיצוני, למשל בתגובות ארסיות לטורים בערוץ יחסים. יש ממורמרות שקטות, שאינן מזיקות לאיש. שמעתי שיש גם ממורמרים כאלה.

מעבר לכך, נדמה לי שיש גם מספר לא קטן של נשואות ממורמרות, וגם נשואים כאלה. 

~~~ לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן ~~~

מה עושים עם המירמור? אומרים שעשיר הוא מי ששמח בחלקו. אפשר לומר שגם מאושר הוא זה ששמח בחלקו. לא להסתכל בקנאה על צבע הדשא של השכן, אלא ליהנות מהדשא שלך, גם אם הוא עציץ קטן על החלון. כמעט בכל מצב יש פלוסים ומינוסים, צריך להשתדל להתמקד ביתרונות. למשל, לרווקה יש זמן לעצמה, היא יכולה לצפות בתוכנית הטלוויזיה החביבות עליה, להיפגש עם החברות שלה מתי שהיא רוצה, לא להצטרך לבשל/לכבס/לגהץ אם לא בא לה, לקנות מה שמתחשק לה בלי לדפוק חשבון, לגוון את חיי המין שלה עם יותר מפרטנר אחד. כן, אם מסכמים את זה, רווקה יכולה לעשות מה שבא לה. וזה המון!  

חוח צחוק בין שושני הבכי. סאלי הוקינס בתפקיד פופי, הרווקה המאושרת 

חשבתי על זה כשראיתי את פופי, גיבורת הסרט החדש של מייק לי, "חופשייה ומאושרת". פופי (השחקנית סאלי הוקינס), רווקה בריטית בת 30, היא סוג של פוליאנה מודרנית, בחורה שמוצאת חיוב בכל דבר. למשל, כשגונבים לה את האופניים, במקום להתבאס היא רואה בכך סיבה טובה להתחיל ללמוד לנהוג.

פופי מכייפת בפאבים עם החברות שלה, הולכת לחוגים למיניהם וקופצת על טרמפולינה בשעות הפנאי. היא לא פוחדת מגברים, מתייחסת לכולם בחביבות ומנסה למצוא את הצד הטוב של כל אחד. כשהיא נוסעת לבקר את אחותה הנשואה, אפשר לראות בבירור מי המרירה מבין השתיים.

קצת קשה לי להאמין שקיים במציאות טיפוס בלתי-עציב כמו פופי. היא כל כך מאושרת, חייכנית וקופצנית, כל כך בוטחת בזולת, שזה נראה בלתי אפשרי בימינו, בחברה שלנו. ממש חוח צחוק בין שושני הבכי. אבל אם אפשר לקחת ממנה אפילו קצת דוגמה, להידבק קצת בשמחת החיים הזאת שלה, בחגיגת העצמאות המתמשכת הזאת – דיינו. 

אז נכון, אולי מידי פעם יברח לו איזה מרמורון קטן, כי אחרי הכל, החיים זה לא הכל דבש, אבל בגדול, אפשר בהחלט לשמוח על מה שיש במקום לקונן על מה שאין. זו אולי קלישאה, אבל זה עובד כמו קסם. 

  • הכותבת לא רווקה ולא ממורמרת, אבל מזדהה לפעמים עם המצוקה. למען הסר ספק, בעקבות התגובות – אין כל רע בלהיות רווקה בת 30, או בכל גיל שהוא!
  • התפרסם בראשונה ב-17.6.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

לא `דרינק תמורת מין`. שלמי על עצמך בדייט!

מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות", או משתתפות במין באופן פעיל. בעקבות הטור "לפחות שייצא לי סקס מהדייטים המעפנים האלה"

מאת שרית פרקול

"אני קניתי לך דרינק בבר, את נתת לי מין", כתב עמיתי זיו ריינשטיין בטור שלו. מדבריו עלה שזה הקוד המקובל בקרב רווקים ורווקות בימינו. מערכת כללים שברורים לכל, או לפחות אמורים להיות ברורים לכל.

במקומון העיר הגדולה היה פעם מדור כזה, "קחתן". ככה זה נראה בדיוק. לכאורה, סבבה. מה הבעיה? כל צד נותן משהו שהשני צריך, ואף אחד לא נשאר מקופח. נכון?

זהו, שלא נכון.

מין הוא משהו ששני הצדדים צריכים ורוצים, ששני הצדדים נהנים ממנו. או כך לפחות זה אמור להיות. אני רוצה לחשוב שעברנו כבר לפני דור או שניים את המושג "נותנת", ושמזמן ברור שגם נשים "לוקחות" מין, או משתתפות בו באופן פעיל. אמנם המבנה האנטומי שלנו הוא כזה, שצד אחד בנוי כדי לחדור, וצד שני בנוי כדי להיחדר. למרבה הצער, אנחנו עדיין נקראות "נקבות" בחוגים מסוימים, בדיוק בגלל המבנה האנטומי הזה, בגלל הנקב. ועדיין, שני הצדדים, הנוקב והנקבה, בנויים ליהנות מהפעילות הזאת שנקראת סקס. שני הצדדים מצוידים, למרבה השמחה, באיברי עונג רבים ושונים.

 אם אנחנו מסכימים שאשה נהנית מיחסי מין, או לפחות אמורה ליהנות, אז היא לא "נותנת" ולא "מקבלת". היא משתתפת בפעילות כייפית מאוד, אולי אפילו הכיף האולטימטיבי, אפילו לפני פיצה ובירה, או טארט תפוחים עם גלידה. 

אם היא משתתפת בפעילות כייפית, לא צריך כמובן לשלם לה או לפצות אותה על כך (ואני מדברת, כמובן, על פעילות הדדית בין שני צדדים בוגרים, ובתנאי שהאשה הזאת אינה נותנת שירותי מין באופן מקצועי, לפרנסתה). לכן, בימינו, המשפט "אני קניתי לך דרינק בר, את נתת לי מין", הוא אנכרוניזם עצוב.

 מצאת חן בעיניי? אני מצאתי חן בעינייך? בואי נקיים יחד יחסי מין. ככה זה צריך להיות.
וכאן אני מגיעה לנקודה כואבת מאוד, בעיקר לגברים. סוגיית התשלום בדייט. בתגובה מס` 45 לטור של זיו, מישהי שחתמה בכינוי "אישה קצת שונה" כתבה: 

"גברים חושבים שהם `נותנים` משקה תמורת מין, נשים חושבות ש:

(…) הן משלמות על עצמן תמיד (כן בטח!) או ככה לפחות חלק פה טיקבקו כי: `מה נראה לו? שאני חייבת לו משו אחרכך?` ואחרות `לא נותנות לו` כי הן `יראו לו מה זה`. 

אחיות שלי,

אני לא יודעות מה איתכן אבל אני מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס ונראה לי שאני זאת שנהנית מכל העולמות.

כל עוד בחורות רואות בעצמן `מנוצלות` אז הן כנראה כאלה.

אני עושה מה שבא לי. ואם בא לי משו רציני – גם את זה אני מוציאה. צריך רק לדעת איך.

ואתם גברים יקרים?

כשאתם חושבים לעצמכם: רק השקעתי בה כך וכך והיה סקס! ניצלתי אותה, תחשבו מה היא השקיעה – ולקחה את כל הקופה. חלאס עם הקיפוח המדומה".

למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות?
לא יודעת בת כמה הכותבת, או מה הרקע שלה (הרמז היחידי הוא השימוש במילה "משו" במקום "משהו"), אבל הדברים האלה מקוממים אותי. זה אמנם נשמע מאוד מתקדם, שלא לומר פמיניסטי, להראות שהיא נהנית מכל העולמות, "מוציאה מגברים גם משקאות וגם סקס", אבל לדעתי, השקפה כזאת, והתנהגות כזאת, בדיוק מנציחות את הניצול ואת הקיפוח. הרי אם את עושה "מה שבא" לך, ואת נהנית מהסקס, למה לכל הרוחות הוא צריך לקנות לך משקאות? 

הגברים מתקוממים, ובצדק רב. 

פעם חשבתי שאם הגבר מוצא חן בעיניי, אתן לו לשלם עבורי בדייט. בינתיים גיבשתי החלטה אחרת, בעקבות קריאה אינטנסיבית של טורים וטוקבקים בערוץ יחסים. הסיסמה החדשה, של האשה העצמאית, השוויונית, שנהנית ממין, צריכה להיות – שלמי על עצמך בדייטים! כמובן, שלמי על עצמך כשהבחור לא מוצא חן בעינייך וברור לך שאת לא רוצה לשכב איתו, אבל שלמי על עצמך גם כשהבחור כן מוצא חן בעינייך. למעשה, אם הוא מוצא חן בעינייך, הקפידי עוד יותר לשלם עבור עצמך, כדי שלא תפסידי את כל אותם גברים טובים שהתעייפו מאותן נשים מנצלות. 

שלמי על עצמך בדייטים, ו"תני" סקס רק במקרים בהם גם את רוצה לקחת.

שלמי על עצמך בדייטים, ואולי זה יהיה צעד נוסף וחשוב לקראת שוויון. לקראת מיגור תחושות המירמור של גברים שמרגישים מנוצלים כספית. 

בסקר שערכתי בסוגיה זאת, בהשתתפות יותר מ-15,000 גולשים וגולשות, הצגתי את השאלה "מי צריך לשלם בדייט ראשון?" התשובות: 48% בחרו באפשרות "הגבר כמובן". 38% הסכימו עם האפשרות לחלוק חצי-חצי בחשבון, ו-9% הסכימו שכל אחד צריך לשלם בעד עצמו. הואיל ולא פרסמתי סקר נפרד לנשים וסקר נפרד לגברים, אי אפשר לדעת מהסקר ההוא כמה מהגברים בחרו באפשרות שהגבר צריך לשלם. אבל מה עם כל אותם גברים שמעוניינים לשלם בעד האשה, כאקט של חיזור? 

הצגתי את השאלה לעמיתי הפילוסוף אבינועם בן זאב, והוא השיב:

"התרבות שלנו הפכה מנהגי עבר לטקסים. יש מנהגים שהיו פעם אכזריים, או סתם לא מוסריים, כאלה שהדעת אינה סובלת, אבל לאחר שמסירים מהם את המשמעות המעשית שלהם, הם נראים יפים. מתאים מאוד לטקסים. אנחנו לא אוהבים אותם כעכשוויים, אלא כהיסטוריים. לדוגמה, העזרה של הגבר לאשה להיכנס לכרכרה, או לעלות במדרגות, היא טקס שתחילתו בדיכוי של הנשים – הלבישו אותן בלבוש כבד, שמטרתו היתה להקשות על התנועה שלהן ולסמן בכך לכולם שהגבר שלה מספיק עשיר כדי להחזיק בביתו אשה שלא יכולה להסתדר בלי משרתים צמודים. אבל גם לאחר שמנהג העזרה נעקר מהמשמעות המעשית שלו, ועכשיו נשים לובשות בגדים נוחים ובהחלט מסוגלות להיכנס בעצמן לרכב, או לעלות במדרגות. מנהג העזרה עבר להיות טקס יפה ואפילו מרגש. זה יפה לראות גבר שפותח לאשה את דלת המכונית. אבל זה יפה כל עוד הוא לא חושב שהוא עושה זאת כי האשה חלשה ולא תוכל להסתדר בלעדיו".

אז שלמי על עצמך בדייט, אשה. אם את מרוויחה מעט – כי לצערנו, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ברוב מקומות העבודה – הזמיני לעצמך את הפריט הכי זול בתפריט. ואל תעמידי פנים שאת מוציאה את הארנק, אלא הוציאי ממש את הכסף, עייני בחשבון ובקשי לשלם. תני לו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד עצמך.  והיי, אם מתחשק לך, ואת יכולה להרשות לעצמך – תני לו אפילו הזדמנות לקבל את הצעתך לשלם בעד שניכם.

ואם הוא עדיין רוצה לעשות אקט סמלי, זה בסדר גמור.

  •  התפרסם בראשונה ב-22.6.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן?

היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות

מאת שרית פרקול

הדס פרידמן כתבה שזה ראש השנה הראשון שהיא לגמרי לבד, אף גבר אפילו לא מעסיק את מחשבותיה, שלא לדבר על אהוב שנוכח פיזית בחייה. היא מגדירה את זה כמשהו מפחיד – "אני פשוט רואה בזה חור שחור שלא ממולא בשום דבר, ובטח שלא בשום דבר פיקנטי". היא לא רוצה להיות במקום של הכלום הזה. 

דורית, חברה אחרת, סיפרה לי שהיא מוחקת כל זכר לרומן שנגמר. היא לא שומרת מכתבים ואימיילים, היא מוחקת את המספר מהטלפון הסלולרי, את המשתמש במסנג'ר וכל סימן אחר לקיומו. לא שאלתי ספציפית לגבי תמונות, אבל יש לי הרגשה שהיא גם שורפת או קורעת או מוחקת תמונות של האקסים.

הדס, דורית, אני מקנאה בכן! 

היכולת הזאת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו בלתי רצוי, מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, או מישהו שכל כך לא מתאים שמוכרחים להוציא אותו סוף סוף מהחיים, היא יכולת מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח ישר וחלק, חופשי מכל מכשול, מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות, של הבהובים ירוקים במסנג'ר, של תיקיות ואימיילים הנושאים את שמו של זה שצריך לשכוח.

כתבתי פעם רשימה על פותחים וסוגרים. אנשים שמשאירים כל דבר פתוח, ולעומתם אלה שכל הזמן הולכים וסוגרים דברים. התכוונתי לחפצים פיזיים, כגון מגירות, חלונות, שקיות בייגלה. אני מוצאת דמיון בין הפותחים לבין הזורקים, שזורקים הכל, ולעומתם דמיון בין הסוגרים והשומרים, אנשים שלא זורקים אפילו פתקים שקיבלו בשיעור בכיתה ג'. זה הגיוני: אלה שמשאירים הכל פתוח, אולי אין להם הרבה סנטימנטים לחפצים, והם נפטרים מהם בקלות רבה. ולהפך, מי שטורח תמיד לסגור כל דבר בקופסאות ולנעול פעמיים את הדלת, עלול להרגיש כאב פיזי כשיתבקש להיפרד מחפץ כלשהו. 

ואם לגבי חפצים דוממים זה כך, חלקם חפצים ממש סתמיים, שכל ערכם הוא בכך שהם מזכירים לי תקופה מסוימת – קל וחומר לגבי אנשים שפעם היו מאוד יקרים לי. 

בקיצור, אני מהסוגרים. אני מהשומרים. אני מאלה שתקועים עם ספרי זכרונות מבי"ס יסודי, עם מכתבי אהבה מהחבר הראשון שלי אי-פעם, עם שמות לא מחוקים בסלולרי שלי. המחשב שלי מפוצץ בהיסטוריה: בשיחות צ'אט שתיעדו את עצמן, בתמונות דיגיטליות של שנים, באימיילים הראשונים שקיבלתי אי פעם, אלה ששלח לי האהוב הראשון שלי מעידן האינטרנט, לפי יותר מעשור. אני לא נכנסת לתיקיות האלה, אני לא קוראת את המיילים האלה, אני לא מסתכלת בתמונות. הם כמו הקופסאות עם המכתבים וספרי הזכרונות והתמונות, שמוחבאים איפשהו בבוידעם.

אבל אני יודעת שהם שם, כל הזכרונות, הטובים והכואבים. 

~~~ "תשליך" של זכרונות ושריפת חפצים ~~~

אינדי פעם הציעה בבלוג שלה לעשות "תשליך" של זכרונות כאלה, כולל שריפה פיזית של חפצים. לא מסוגלת. כבר חודשים רבים אני לא נכנסת למסנג'ר שלי, כי אני לא רוצה לפגוש שם את השם שאני לא רוצה לפגוש. אבל למחוק את שמו אני לא יכולה, למרות שמאסתי בו והבנתי שהוא בכלל לא ראוי לי.

השוויתי פעם את החיים שלי לקלטת וידאו. זה היה לפני תקופת ה-DVD, אבל מבחינת הטכנולוגיה, השיטה של הקלטת הווידאו הרבה יותר מתאימה כאן: כדי למחוק סרט וידאו, בדומה למידע דיגיטלי בדיסק של מחשב, צריך להקליט משהו חדש על גביו.

אין לי מגנט כזה שמאפשר לי למחוק את הכל. גם אם ככל שחולף הזמן אני נזכרת רק אחת לכמה ימים, או אפילו שבועות, במי שאני כבר לא רוצה לזכור, הוא עוד לא לגמרי מחוק. הסרט שלי עוד לא נקי.

אני מקנאה בדורית על היכולת שלה למחוק את הסרטים הבלתי רצויים בחייה. 

אני מקנאה בהדס, שהסרטים הבלתי רצויים בחייה נמחקו, והיא עכשיו במצב נקי. 

כי אצלי, השיטה שעובדת היא רק הקלטה על גבי הקלטה.

אז ערב ראש השנה הזה, זמן להביע משאלות ואיחולים, אני מבקשת שלא אצטרך לחכות עוד הרבה עד שיבוא לי סרט חדש ומסעיר, מלא צחוק ואהבה, שימחק סופית מהראש שלי את הסרט הישן.

  • התפרסם בראשונה ב-29.9.2008 בערוץ יחסים של ynet

http://www.facebook.com/perkoliton

%d בלוגרים אהבו את זה: